FRANCESCA WOODMAN

فرانشيسكا وودمان
弗朗西斯樵夫
פרנצ’סקה וודמן
フランチェスカウッドマン
프란체스카 우드맨
Франческа Вудман

source: ideafixa

Um ego frágil e uma personalidade obsessiva coexistiam em Francesca Woodman, a fotógrafa americana que se suicidou em 1981, aos 22 anos, deixando para trás muito mais do que a promessa de um misterioso talento.

Nus fantasmagóricos, jogos surrealistas e um prenúncio de suicídio. Woodman foi fruto de um forte casamento boêmio – ela ceramista e escultora, ele pintor e fotógrafo – que viram o retrato de família linda de se ver, ser destruído pela morte violenta de sua filha.

Francesca teve sua ‘morte marcada’ 5 dias antes de seu pai, George Woodman, inaugurar sua exposição em Guggenheim, em Nova Iorque. Para adicionar mais drama à cena, ela dá um salto no breu de sua casa, no Lower East Side – Manhattan, e desfigura seu rosto bonito.
Como um ‘borro’ surrealista.

Francesca cresceu nos EUA e se formou na Itália, onde era rodeada de artistas, amigos de seus pais. Talvez o cenário Toscano não fosse o bucolismo preto e branco de seus cliques aos 13 anos, mas a expiração de sua beleza decadente.

No ‘mundo de cá’, ela nunca foi totalmente presente: uma moçoila não contemporânea que amava literatura vitoriana e gótica e usava roupas vintage. Foi chamada de feminista por seu trabalho arquitetar, muitas vezes, seu auto-retrato (provisório e incerto, que perde-se no momento em que está sendo definido) onde focava seios, pernas e imagens que alternavam entre o erótico e o menina-moça com um resultado visceral.
Mas na verdade, Francesca não era política e nem se interessava por isso.

A causa de um suicídio é sempre uma polêmica. Todos podem abordar a causa que imaginarem juntando fatos e conhecimentos sobre a decisão de determinada pessoa. Mas o mais provável, é que Francesca Woodman tenha vivenciado ao pé da letra a persona que criou. Uma resistência contra a cultura da conformidade e do puritanismo.
.
.
.
.
.
.
.
source: dossierjournal

Thirty years ago today, Francesca Woodman jumped to her death from the window of a Lower East Side Manhattan loft. A photographer, she was prodigious and original; she had been a star pupil at the Rhode Island School of Design and a contemporary of the Surrealists in Rome. She left behind 800 negatives and 120 published images, which later would multiply into nearly 500 and comprise one of the most stunning—and studied—oeuvres in American photography.
She was 22 years old when she died.

Woodman, like Sylvia Plath, is inseparable from her suicide. She disappeared into her fragmentary, hallucinatory, black-and-white (but seemingly all grey) images, which were mostly of her (mostly nude) self, but never of her whole self. Something, often her face, was always obscured: by a shard of paper, a cloud of hair, a wing of light… She used long exposures to capture objects that were no longer there, or maybe never were.
Even in the “real” world, she was never fully present. She did not relate to the contemporary moment, loved mostly Victorian or Gothic literature, wore only vintage clothing and could not even pretend to understand pop culture. She has been called a feminist, but she was not political or aware enough to be a feminist, and felt guilty about it; her best friend said so, and also that she had the most intense girl crushes. She loved women, although she was ambivalent about being one of them. She was infatuated with the writer Gertrude Stein and obsessed with the photographer Deborah Turbeville, whose work—along with Duane Michals’ and Miroslav Tichy’s—most directly precedes (and now seems to echo) Woodman’s.

“The subject of her self-portraiture,” writes Chris Townsend in the definitive 2006 Phaidon monograph Francesca Woodman, “is provisional and contingent, losing itself at the very moment that it is defined.” Had she stayed alive, the chance that she would have become a prominent figure in the art world is small. She was not like Cindy Sherman, the great self-portraitist; Sherman was pop-savvy and posed safely in costume, never truly naked or vulnerable or afraid. Woodman liked to dress up, but she could never be anything more than herself and, in fact, she appeared to be less—sometimes much less, dangerously close to nothing. Appropriately, one of her best-loved series (pictured above) is called On Being An Angel.

I discovered Woodman’s work by accident on the Internet while looking for a Turbeville image. This was last June. In July, I was in London and went to the Barbican for its Surreal House exhibit, where saw a half-dozen of her silver gelatin prints along the wall. In September, while back in London for a week, I stopped by the Tate Modern and saw the type FRANCESCA WOODMAN on the cover of a book in the old bookstore across the street. The actual title was Some Disordered Interior Geometries, and it is the first and only book Woodman published, herself, of her work; almost immediately after it came out, she disappeared completely. The original was only 24 pages long and only ten copies remain.

Now it’s a new year and I’m headed, serendipitously, to New York the day after The Woodmans, a documentary about Woodman and her parents, a “self-murder mystery” as New York Magazine called it, opens at the Film Forum. It may be imagined, but I feel haunted by her presence. I expect Woodman comes to haunt all who love her. Even C. Scott Willis, the filmmaker of The Woodmans, wasn’t looking for her. One Sunday he went to brunch at his cousin’s house and her parents, the artists Betty and George Woodman, were there. He’d never heard of her work but once he knew her story, he couldn’t help but tell it.
The ending is unhappy, but how could she have lived? Her talent and her capacity for seeing was so extraordinarily bright that she herself felt only a shadow of it.
.
.
.
.
.
.
.
source: deacademicru

Woodman wuchs in einer Künstlerfamilie auf. Erste Arbeiten entstanden im Alter von 13 Jahren. Zwischen 1975 und 1979 besuchte sie die Rhode Island School of Design (RISD), von 1977 bis 1978 lebte sie mit einem RISD-Stipendium in Rom. Am RISD drehte sie zudem mehrere Videos.

Im Januar 1981 veröffentlichte sie den Bildband Some Disordered Interior Geometries. Im gleichen Monat beging sie im Alter von 22 Jahren Selbstmord. Sie sprang von einem Gebäude in New York.

Werk und Rezeption

In ihren Fotografien beschäftigt sie sich zumeist mit sich selbst und ihrem Körper. Sie bringt sich in Bezug zu dem sie umgebenden Raum. Oft benutzte sie Langzeitbelichtungen oder Doppelbelichtungen, um ihr Thema umzusetzen. Aus ihrem Nachlass sind nur Teile veröffentlicht. Ihr Werk wird unterschiedlich interpretiert. Die spanische Kunsthistorikerin Isabel Tejeda schrieb:

„Jede Menge Meinungstexte, für und gegen die feministische Lesart, die Lacan’schen Interpretationen, das Label ,American Gothic’ für die von Woodman geschaffenen Stimmungen, ferner die Versuchung, ihr Werk als autobiographisch zu lesen, ihre Beziehung zum Surrealismus. Woodman als Narzisstin oder das Gegenteil davon, oder dass sie die Ansicht in Frage stellt, das fotografische Bild biete Sicherheit.“
.
.
.
.
.
.
.
source: kwerfeldeinde

Ich weiß nicht mehr, wie ich auf die Fotografien von Francesca Woodman aufmerksam wurde, aber das Betrachten ihrer Bilder ließ in mir etwas zurück. Ihre surrealen Schwarzweiß-Welten hatten mich gepackt. Gedanklich folgte ich ihren Spuren und noch bevor ich etwas über ihr Leben und Werk las, glaubte ich, einen Teil von ihr schon zu kennen. Denn die Sprache, die sie mit ihren Fotos spricht, ist mir nicht unbekannt.

Francesca Woodman wuchs in Denver, Colorada in einer Künstlerfamilie auf und fand in der Fotografie schon frühzeitig eine Ausdrucksmöglichkeit. Als sie 13 war, entstanden ihre ersten Selbstportraits. Mit 17 Jahren besuchte sie die Rhode Island School of Design und konnte mit einem Stipendium für ein Jahr einen Auflandsaufenthalt in Rom finanzieren. Nach dem Abschluss ihres Studiums ließ sie sich in New York nieder und arbeite an einer Vielzahl von Fotografien und Experimentalfilmen.

Ihr gesamtes Werk umfasst um die 500 bis 800 Fotografien sowie Experimentalfilme, man ist sich bei der Anzahl anscheinend nicht so sicher, aber das ist auch nicht relevant. Das Jahr 1981 ist jedoch wichtig, denn es ist das Jahr der Veröffentlichung ihres ersten Werkes „Some Disordered Interior Geometries“ und das Jahr, in dem sie sich im Alter von 22 Jahren das Leben nahm.

Ihre Arbeiten wirken auf mich manchmal verstörend, aber auch immer wieder sanft und fragend. Hauptthema der Fotos ist sie selbst oder ihre Freunde. Sie setzt sich und die Menschen in Verbindung mit den Dingen um sie herum. Der Mensch kann eins werden mit den Objekten oder verschwindet gar hinter ihnen. Mit Hilfe von Langzeitbelichtungen lässt sie den Menschen unwirklich und geisterhaft erscheinen. Licht und Schatten schaffen dabei oft eine surreale Grundstimmung.

Andere Bilder kommen dagegen ganz ohne surrealen Aspekt aus und wirken still und zurückhaltend. Ihren Bildern sieht man an, dass sie ohne den technischen Schnickschnack auskommt. Sie spielt mit den vorgefunden Lichtverhältnissen und kreiert dadurch eine Art Zwischenwelt, in der die Zeit nur langsam verfliegt. Sorgsam sind auch die kleinen Details arrangiert.

Wie gern hätte ich einen Menschen wie Francesca kennengelernt und Fragen über ihre Gedankenwelt gestellt, aber leider ist das nicht mehr möglich. Ihr Erbe sind nun die unzähligen Fotografien und Filme, über die viel geschrieben wurde.

Trailer des Films über die Künstlerfamilie Woodman von C. Scott Willis

Glücklicherweise ist Ende des letzten Jahres, im Rahmen einer Ausstellung in San Francisco und New York, ein Katalog über ihr Werk erschienen, den ich gern empfehle und jedem ans Herz lege, der sich durch ihre Fotografien angesprochen fühlt.

In ihm finden sich ihre Fotografien, unterteilt in Woodmans lokale Schaffenskraft: Rhode Island (1975-1978), Italien (1977-78), Mac Dowell Colony, Petersborough, New Hampshire (1980) und New York (1979-81). Viele bisher unpublizierte Arbeiten sowie Essays über ihr Leben und ihre kurze Schaffensperiode findet man im Katalog.

Und wer zufällig in den USA ist, dem sei die Ausstellung im San Francisco Museom of Modern Art bis zum 20. Februar 2012 und anschließend im Guggenheim Museum New York, vom 16. März bis 13. Juni 2012 ans Herz gelegt. Wer in Spanien ist, hat die Möglichkeit noch bis zum 21. Januar, auch in Madrid im La Fábrica Galería Bilder von ihr zu bewundern.
.
.
.
.
.
.
.
source: culturaelpais

Francesca Woodman aparece y desaparece en sus fotografías casi con la misma fugacidad con que apareció y desapareció en su propia vida, tan breve que ya es un espejismo, más aún por todo lo que ha cambiado el mundo desde su desaparición definitiva.

Francesca Woodman hizo su primera exposición cuando tenía dieciocho años, en 1976, y se suicidó en 1981, meses antes de cumplir veintitrés. La muerte tan temprana la dejó congelada en un tiempo más alejado de nosotros por la tecnología que por la cronología, porque el principio de los años ochenta es esa época borrosa en la que no existía nada de lo que ahora damos por supuesto, en el que las fotos se revelaban químicamente y las cámaras llevaban película, cuando las cartas se escribían sobre papel y se mandaban por correo y los teléfonos solo servían para hablar y estaban anclados a una pared con un cable. Francesca Woodman, tan joven, hacía fotos de sí misma que parecían a veces de una época mucho más antigua, imágenes victorianas de mujeres medio diluidas en sombras o de fantasmas de mujeres convocados tramposamente por alguna médium con pretensiones de rigor fotográfico. Y los lugares en los que prefería retratarse eran habitaciones vacías en casas abandonadas en las que podría haber aparecido y desaparecido uno de los fantasmas esquivos de los cuentos de Henry James.

Francesca Woodman tenía los rasgos delicados y la melena larga y lisa de una heroína de pintura prerrafaelita, pero su talento era demasiado grande como para dejarla caer en la tentación del pastiche. En el descaro de retratar tantas veces su propio cuerpo desnudo había más de solitaria introspección que de narcisismo. Aparecía y desaparecía, se mostraba y se ocultaba. En algunas fotos se tarda en saber dónde está, qué hace. Se ve un armario con diversos estantes en los que hay animales disecados y en uno de los huecos se esconde a medias una figura encogida, ella misma, la cabeza asomando por una puerta de cristal entreabierta, la melena derramada sobre la tarima del suelo. Los espacios en los que se fotografía son ya lugares de ausencias, casas que fueron habitadas tal vez durante generaciones y en las que desde hace mucho tiempo no vive nadie, salones con chimeneas en las que no se enciende el fuego, con paredes que se han ido desconchando y techos en los que se ha filtrado la humedad, con alacenas vacías en las que solo habrá olor a rancio y tal vez a excrementos de ratones, con espejos escarchados en los que se reflejó gente olvidada.

En esos lugares del pasado instalaba su cámara Francesca Woodman, que no tenía más de veinte años, y que en la escuela de artes a la que asistió en Providence aprendió también a manejar la tecnología más moderna de entonces, el vídeo, el vídeo en blanco y negro. Se la ve entrar en una habitación despojada en la que solo hay una silla y junto a ella una jarra de latón. Se quita el vestido delante de la cámara inmóvil, se quita las zapatillas, los calcetines altos. Se queda desnuda y se pone en pie. Se echa por la cabeza el líquido blanco que hay en la jarra. Se tiende en el suelo. Se recuesta de lado, sobre las tablas desnudas. Se levanta luego y en el suelo queda el contorno vago de su cuerpo, casi como esas sombras de muertos que quedaban en los suelos y en las paredes de las casas de Hiroshima, o como el contorno de un cadáver que dibujan los forenses en la escena de un crimen.

El vídeo es muy rudimentario, la cámara fija, el sonido rasposo. Pero su misma tosquedad le da un poder de sugestión del que suelen carecer ese tipo de simulacros. No es una artista haciendo cosas de artista, sino una mujer sola en una casa desierta, una mujer muy joven, frágil en su desnudez y también firme y decidida, apareciendo y desapareciendo, despojándose de la ropa y quedándose inerme delante de una cámara, ofreciéndose a ella pero también eludiéndola.

Tantos años después el efecto de las imágenes es todavía más melancólico. Yo las vi por primera vez en un documental de Scott Willis sobre Francesca Woodman y sus padres, The Woodmans, uno de esos documentales que no duran más que una o dos semanas en un cine recóndito, que desaparecen casi cuando están todavía recién aparecidos. El padre de Francesca Woodman es pintor, la madre ceramista. A diferencia de su hija, detenida para siempre en esa primera juventud que ha fortalecido inevitablemente su leyenda, ellos se han hecho viejos; también a diferencia de Francesca, ninguno de los dos ha obtenido mucho reconocimiento. Al duelo sin alivio por la muerte de una hija de veintidós años se mezcla lo que Henry James llamó the madness or art: la locura del arte, la sinrazón de dedicarse obsesivamente a él, de concederle un valor tan desmedido que acaba dañando la propia vida, las vidas cercanas. Con más de ochenta años Betty Woodman sigue haciendo murales de cerámica en colores chillones que decoran patios de embajadas, fachadas de centros culturales; más viejo, tal vez más dañado por el recuerdo de la hija, George Woodman pinta laboriosamente cuadros abstractos que probablemente no va a comprarle nadie, porque al cabo de tantos años de sacrificarlo todo a la pintura no ha logrado casi nada. De ninguno de los dos habríamos oído hablar si no fuera por esa hija que con veintidós años se tiró desde la terraza de un edificio de Nueva York. El relámpago de originalidad que hay en las fotografías que Francesca Woodman hizo a lo largo de unos pocos años, entre la adolescencia y la primera juventud, siempre ha estado ausente del trabajo de sus padres. Ella perdura en la insolencia de un cuerpo que se ofrece y se escapa, unas veces velado por la penumbra, otras impúdico y frontal, en una cara tan joven que no ha perdido todavía las redondeces de la barbilla y de los pómulos: Betty y George Woodman continúan trabajando con un fanatismo de ancianos que se resisten a la jubilación a pesar de que ya andan encorvados y tienen las manos nudosas de artritis.

Pero es preciso dejar a un lado en lo posible la leyenda póstuma de Francesca Woodman para mirar esas fotografías: sin ver en ellas un anticipo de la muerte tan próxima, sin sucumbir a la mitología del artista joven que no habría necesitado vivir más porque lo dio todo en un borbotón de genialidad que fue también un acto de sacrificio. Visto y no visto. Aparición y desaparición. Lo que revela como ningún otro medio la fotografía es nuestra condición de fantasmas.
.
.
.
.
.
.
.
source: floudebougercanalblog

Francesca Stern Woodman, photographe américaine née
à Denver en 1958, elle plongea par la fenêtre de son appartement, à Manhattan, le 19 janvier 1981.

«Mais je viens de m’apercevoir qu’un éclat de miroir servait simplement à trancher une paupière.»
Extrait des mots doux qu’écrivait Francesca Woodman (1958-1981). La mise en scène est marquée dès les premières images, à l’age de 13 ans.

«Être photographiée m’aide à être moi – je ne peux pas aller plus loin pour ce qui est de faire salon», prévient-elle un jour de 1973, juste avant de détailler les six manières de manger une orange.

Elle suit, à Providence, les cours de Rhode Island School of Design, une école des Beaux Arts.

Elle lit les auteurs intéressés par la condition de la femme (Virginia Wolf, Colette…) ainsi que les écrits d’André Breton sur le surréalisme.

Elle décroche une bourse d’un an à Rome (77-78).

Elle connait l’Italie pour y avoir été en voyage avec ses parents (George Woodman, céramiste et photographe, Betty Woodman, céramiste).

En 1977, début d’une nouvelle réflexion: les anges.
«A Rome, on a subtilisé des décorations en forme d’ailes d’ange derrière les bureaux au rez-de-chaussée de la fabrique de pâtes désaffectée à San Lorenzo. »

Elle termine ses études et s’installe à New York, en 1979, où Francesca Woodman s’installe à East Village, dans un atelier sur la 12e rue.

Et se lance dans une série en pleine nature, où, les cheveux sagement nattés, elle se déguise littéralement en arbre.

C’est-à-dire qu’elle s’essaie, encore, à contraindre son corps à devenir transparent, ou autre, pourquoi pas un arbre.

Son style,l’autoportrait y domine, le format carré du 6×6 donne une précision d’image qui lui permet d’exploiter l’esthétique des flous optiques et bougés, dans lesquels planent l’influence du surréalisme.

Disparue prématurément à l’âge de 23 ans, elle laisse derrière elle un peu plus de huit cents clichés.

Son travail s’est échelonné sur une courte période de huit ans, et pourtant…

Si l’ensemble de son travail tourne autour de l’autoportrait, elle dénie très souvent l’appareil, cachant son visage sous ses cheveux, des objets, des parties de son corps.

Une lecture psychologique de son travail est comme une prémonition de son suicide.

La complexité des intentions qui lui ont été attribuées s’adapte mal à une personne aussi jeune.
“Mes photographies sont tributaires d’un état affectif.”

Francesca ne cherche pas la complaisance mais travaille la représentation du corps féminin, en bousculant l’ordre et les conventions, pour y opposer des images qui font appel aux sensations et à l’imaginaire.

Elle flirte aussi avec le surréalisme pour aménager ses petits mélodrames narcissiques.
Elle est d’une intense beauté, mystérieuse, légèrement vénéneuse.

Les cadrages fractionnent un corps-objet torturé, tourmenté.

Autre point à mettre en avant : le contraste permanent entre un arrière-plan fixe et un modèle humain toujours en mouvement, caché, comme insaisissable…

Elle est dérangeante et fascinante, elle passe telle une apparition spectrale fragile.

Aux questions pourquoi se déshabiller pour poser, pourquoi être son propre modèle ?

Elle répondait : “C’est par commodité. Ainsi je suis toujours à portée de main.”

C’est si réussi qu’effectivement on la cherche dans l’image, comme ce portrait dans une baignoire où on n’aperçoit que sa chevelure.

Parfois répulsif à souhait, témoin la photo avec l’anguille dans une bassine.

Il y a peu de photographies en extérieur, Woodman préférant affronter les fantômes dans leurs cachettes, entre les murs, sous les portes.

Son univers étrange comme la série de photos où elle disparaît dans les murs dissimulée dans des feuilles de papier peint.
Sur une image elle s’est entourée les jambes d’un ruban de plastique transparent qui fait ressortir la chair là où le ruban ne passe pas, elle a aussi posé un gant sur son sexe, surréaliste…

Nous avons à faire à une jeune fille d’une maturité surprenante pour son âge, qui se met à nu au sens propre du terme.
Elle compose ses images en réalisant au préalable des petits croquis.

Elle se met presque toujours en scène dans ses photos.
On a le sentiment que Francesca Woodman, s’est engagée dans une démarche narcissique de découverte de son corps, qu’elle visite à chaque prise de vue.

Ce travail sur soi, ce besoin de se mettre en scène tourne à l’obsession.
Ses photos sont intemporelles car le décor ne donne pas d’indice sur l’époque de la prise de vue.
Dans les années 70, les codes de la photographies imposaient un certain cadrage, une netteté irréprochable, les photographes faisaient du paysage, du reportage social, de la mode ou du nu, le regard de Francesca Woodman ne rentre dans aucune catégorie.

Sa démarche semble être de la « photo-thérapie », un moyen d’exister, une addiction.

Ces images étaient-elles destinées à être publiées?

La jeune femme a fait l’objet d’abondants articles et essais, on n’en dénombre pas moins de 75.

Ces analyses soulignent souvent une influence des surréalistes et du roman gothique dans son œuvre.

Totalement inconnue à la fin des années 70, elle est considérée comme une artiste majeure de l’art américain des trente dernières années.

Sa notoriété n’est arrivée que post mortem et à son insu.
.
.
.
.
.
.
.
source: artpagesorgua

Франческа Вудман (Francesca Woodman, 1958-1981) начала фотографировать в 13 лет и не расставалась с камерой до самой смерти в 22 года, когда после длительной депрессии, сорвавшейся попытки суицида и неудачного психиатрического лечения она вышла в окно высотки на Манхэттене. За свою молниеносную жизнь она сделала около 800 фотографий, большинство из которых – обнаженные автопортреты в мрачных сюрреалистичных тонах. До сегодняшнего времени было обнародовано не больше четверти ее архива, но это не помешало критикам назвать Вудман последним модернистским фотохудожником и продолжательницей традиций Рене Магритта, Ман Рея, Ханса Беллмера и Клод Кахун.
.
.
.
.
.
.
.
source: civitait

La Woodman cominciò a lavorare a soli tredici anni di età, con la sua prima macchina fotografica e l’uso dell’autoscatto. Negli anni a venire, ha continuato a usare se stessa come soggetto privilegiato delle sue foto, concentrandosi soprattutto sul suo corpo e su ciò che lo circondava, riuscendo spesso a fonderli insieme con abilità. Quasi tutta la sua produzione vive nel rapporto tra il proprio corpo, oggetto e soggetto degli scatti, e il proprio sguardo, offrendo di sé una visione non idealizzata bensì sempre inserita nell’universo delle cose, come fosse parte di esse, spesso evitando di ritrarre il proprio volto, tagliato dall’inquadratura, o solo nascosto da maschere, dai propri capelli, da una torsione del collo o del busto.
.
.
.
.
.
.
.
.
source: mousecoil

את הפורטרט העצמי הראשון שלה צילמה פרנצ’סקה וודמן כשהיתה בת 13 בלבד. התוצאה, המוצגת כעת לצד כ-100 מתצלומיה בתערוכה בחלל התצוגות פאלאצו דלה רג’ונה במילאנו, מפתיעה בבשלותה. “הצילום הראשון הזה – יש בו כבר הכל”, אומר מרקו פייריני, מאוצרי התערוכה. “זו גם התמונה האהובה עלי, בגלל הטכניקה והמבנה ומאחר שיש בה כל מה שיופיע אחר כך בעבודות שלה, כמו הפנים שנעלמות, חתוכות ומטושטשות מעט”.
הצילום, בעיני פייריני, הוא לא פחות מהצהרת כוונות. “רואים כבר שם שהבסיס של כל פעולה, כל תמונה שנוצרה, כל מחשבה שמובעת הוא פרנצ’סקה עצמה”. בשנים שחלפו מאז התאבדותה ב-1981 נהפכה וודמן לאחת הצלמות המדוברות והאהודות. הראיה לכך היא המספר ההולך וגדל של תערוכות המוקדשות ליצירתה ושל ספרים המאגדים את תצלומיה ויצאו לאור בשנים האחרונות בארצות הברית ובאירופה.
עם זאת, החומרים החשופים לעין הציבור מצומצמים למדי. מתוך כ-1,000 תמונות שצילמה במשך חייה הקצרים היא פיתחה רק כ-200. שאר החומרים נותרו סגורים בארכיון המשפחתי. תצלומיה היפהפיים והמסקרנים וההתאבדות שלה בגיל 22 הפכו את וודמן לדמות מסקרנת. גל ההתעניינות הוביל באחרונה גם ליצירת הסרט “הוודמנים”, המתעד את חיי משפחת וודמן ובמיוחד את סיפורה. הסרט, שביים סקוט ויליס, זכה השנה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה שבניו יורק.
“היא יצרה דברים מסוימים ואמרה אותם באופן ברור – הצילום כמיצב, העבודה סביב ועל הגוף”, אומר פייריני. לדעת אוצרי התערוכה, עבודותיה עומדות בפני עצמן אבל מרתקות גם משום שהן מזכירות יצירות של אמנים מודרניים אחרים. “יש קשר חזק בין העבודות שלה לעבודות של גורדון מאטה קלארק או של ברוס נאומן. זה בולט במיוחד כשמסתכלים על אחד ממיצגי הווידיאו בתערוכה, שבו נראית דמותה העירומה מאחורי מסך של נייר דקיק שעליו היא חורטת את שמה ואז קורעת באטיות רצועות מהנייר”, אומרת איזבל טאיידה, מאוצרי התערוכה.
קשר נפיץ
את העבודות של וודמן, טוענים האוצרים, רצוי לראות בהקשר אמנותי רחב יותר. “היא דיברה בעבודותיה על עצמה אבל לא במובן הביוגרפי. אלה לא עבודות אוטוביוגרפיות משום שהיא לא מספרת על עצמה כלום, היא לא מספרת מה היא עושה ולאן היא הולכת. אלה עבודות ביוגרפיות כי היא חוקרת את עצמה – מי היא, איך היא גדלה ומתבגרת כאשה וכאמנית, המעבר מגיל ההתבגרות לאשה”, אומר פייריני. “זו חקירה, אבל זה אף פעם לא סיפור. זה מה שהופך את העבודות לחזקות. הן אישיות מאוד אבל גם הולכות מעבר לביוגרפיה האינטימית”.

עבודות של וודמן בתערוכה. מעבר לביוגרפיה האינטימית
אף שוודמן צילמה כמעט תמיד רק את עצמה, פייריני מתנגד לקביעה שעבודתה היתה נרקיסיסטית. “זוהי נערה שמגלה את עצמה ובוחנת את עצמה דרך הצילום”, הוא אומר. “בהרבה תמונות היא משתמשת במראות, אבל היא כמעט אף פעם לא משתקפת בהן. הפנים בדרך כלל מוסתרות, המראה מסייעת, מוצמדת לאיברים, היא עושה אתה הכל פרט לדבר הבסיסי ביותר – לשקף את עצמה. ומובן שההתעסקות העצמית נובעת גם מהגיל שלה, גיל הנעורים”.
מעט מאוד ידוע על וודמן מעבר לביוגרפיה הרשמית הקצרה המופיעה בתערוכותיה. היא נולדה ב-1958 בדנוור שבקולורדו. אמה היא אמנית הקרמיקה בטי וודמן ואביה הוא הצייר והצלם ג’ורג’ וודמן. בילדותה נהגו הוריה לקחת אותה ואת אחיה הבכור, צ’רלי, כיום אמן וידיאו, לסיורים במוזיאונים ובזמן שסקרו את התצוגות נהגו וודמן ואחיה להעתיק יצירות אמנות למחברות רישום גדולות שקיבלו מהוריהם.
מערכת היחסים בין וודמן הסוערת והשאפתנית להוריה הסוערים והשאפתניים לא פחות, כפי שהוצגה בסרט “הוודמנים”, כללה גם קשר נפיץ בין שלושה אמנים תובעניים. בסרט אף הודה אביה כי עיניינה אותו גם, ואולי בעיקר, בזכות האמנות שיצרה.
וודמן גדלה בקולורדו ובפירנצה, שם נהגה להעביר את חופשות הקיץ בווילה המשפחתית. בגיל 17 נרשמה לבית הספר לעיצוב ברוד איילנד ונחשבה במהרה לסטודנטית מקורית. היא המשיכה לעסוק בצילום ויצרה את רוב עבודותיה בסטודיו ששכרו בשבילה הוריה. ב-1977 היא זכתה במלגה ונסעה למשך שנה לרומא, תקופה שהיא ואחרים הגדירו כאחת המשמעותיות בחייה. היא העבירה את ימיה בשיטוט בין רחובות העיר ושוקי הפשפשים השונים שמצאה בהם אינספור פריטים וחפצים ששימשו אותה בתצלומיה.
חלק נכבד מזמנה העבירה בחנויות הספרים שבעיר ובמיוחד בחנות הספרים “מאלדורור”, שבה נחשפה לספרי אמנות נדירים ועתיקים שהותירו עליה רושם עז. מגיל צעיר היא נמשכה לעולם הצילום וצילמה בעצמה, אבל אוצרי התערוכה אינם מופתעים מכך שאת רוב עבודותיה יצרה כשהיתה בת 20. “סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה מופלאה, וחוץ מזה היא לא היתה עד כדי כך צעירה”, טוענת טאיידה.

“בתקופתה לא היו הבעיות של שנות ה-50 לדוגמה, של המודרניות, שאם היית צייר אז היית צייר, ואם היית פסל היית פסל וזהו. לא יכולת להיות קצת מהכל. בתקופתה יכולת להיות קצת מהכל וזה מה שהיא עשתה. היא צילמה אבל גם יצרה מסביב, אימצה כל שפה ודיסציפלינה שעניינו אותה כדי לדבר, וזה משהו שאיפיין את התקופה”.
בתום לימודיה האקדמיים היא עברה לניו יורק והמשיכה לעסוק בצילום. חדר השינה שימש לה כסטודיו. הדוגמנית הקבועה שלה בתצלומיה היתה היא עצמה. כשחברה שאלה אותה מדוע בחרה לצלם תמיד את עצמה, ענתה וודמן, ספק ברצינות ספק באירוניה, “זה עניין של נוחיות. אני תמיד זמינה”. בד בבד עם עבודתה העצמאית ניסתה למצוא עבודה כצלמת אופנה אך ללא הצלחה. במשך תקופה קצרה עבדה כעוזרת צלם.
בינואר 1981 יצא ספר עבודות קצר של וודמן, היחיד שפורסם בימי חייה, אך זמן קצר לאחר מכן, כנראה בעקבות מערכת יחסים שהסתיימה והדיכאון החריף ששקעה בו, קפצה אל מותה מדירתה שבאיסט וילג’ בניו יורק כשהיא בת 22. מהתצלומים היפהפיים והמפתיעים שהותירה אחריה נשקפת בחורה אניגמטית, שברירית, מבולבלת ותלושה, אבל גם בוטה, תובענית וחוקרת. באחדות מהתמונות היא נראית כנערה מתבגרת המתחבאת מן העולם וברבות מהן היא מופיעה כשהיא עומדת בפינת החדר ופניה אל הקיר.
בתמונות אחרות היא מציגה את עצמה כחפץ שנבחן בידי כולם, מוטלת עירומה באקווריום באמצע החדר או ניצבת כאחד המוצגים במוזיאון מתפרק ומרקיב לצד פוחלצים של דביבונים ונמיות. ברוב המכריע של התמונות היא מופיעה בעירום חלקי או מלא, באופן שנראה מכמיר לב ומרתק הרבה יותר מאשר מיני.
“היא אמרה בהזדמנויות שונות שהיא רואה בגוף חפץ אחד מיני רבים”, אומרת טאיידה. “אבל באחדות מהעבודות ניכר החיפוש אחר הזהות, מתוך הגוף או מחוץ לו. בתצלום שבו רואים כמה חברים שלה עוטים מסיכות שעליהן מודפסות פניה, היא שיכפלה את פניה, את הזהות שלה, וניסתה להדביק אותה על אחרים ושאלה מי היא באמת. החיפוש אחר העצמי הוא מתמשך. היא מחפשת ולא מוצאת. אבל מי בעצם מוצא?”
תלושה ואבודה
אחד הנושאים הקבועים בעבודותיה, מסבירים פייריני וטאיידה, הוא חקירת היחס בין אנשים לחלל. “היא התעניינה בתגובה של אנשים למרחב ובאופן שבו ציירו את הגבולות שלהם במרחב”, מסבירה טאיידה, “היא צילמה אנשים נוכחים ואנשים שדהו כמו רוחות רפאים”. ואכן ברבות מהתמונות נראית וודמן תלושה ואבודה, מרחפת בין צל לערפל, נוכחת לא נוכחת.
תמונות מסוימות נהפכות למטרידות ואף מצמררות כשהן נבחנות לנוכח סיפור חייה הטרגי. בתמונה אחת היא יושבת על כיסא, עירומה, בחדר בהיר ומרוהט חלקית. בתמונה שאחר כך הכל נותר אותו דבר מלבד דבר אחד – היא נעלמת ורק במבט קרוב ומדוקדק מתברר כי אחד הצללים הארוכים בקצה הוא חלק מזרועה שנמתחת מנקודה בלתי נראית, מחוץ לתמונה.
אחת התמונות העצובות והיפות ביותר בעיני פייריני היא גם בין התמונות האחרונות שצילמה וודמן, זמן קצר לפני שהתאבדה, ובה היא מישירה מבט למצלמה בלי להתחבא ולטשטש דבר. “זה אחד הפורטרטים האמיתיים המעטים שלה”, אומר פייריני, “בדרך כלל לא ראו אצלה את הראש ואת הפנים באופן ברור ובתמונה היא מסתכלת במבט בהיר ובעל עוצמה על המצלמה ומאחוריה. יש מסמך. אם מסתכלים מקרוב רואים שזו תעודת הלידה שלה”.
כעת, 30 שנה לאחר מותה, נדמה כי עבודותיה כובשות גם את הקהל הרחב. עם כל תצוגה נוספת מתרבים קולות המבקרים המציעים פרשנויות שונות לעבודותיה, החל במבקרות פמיניסטיות הרואות בתצלומיה דיון בנשיות מעורפלת ורדופה שהושפעה מאמניות כמו קלוד קהון וכלה במבקרים המזהים בעבודותיה השפעות חזקות של הסוריאליזם.
לדעת פייריני וטאיידה רוב הפרשנויות לוקות בחסר. “היא הכירה את הסוריאליסטים ואהבה אותם, במיוחד את מאן ריי, אבל ההשפעה שלהם עליה היתה שטחית. אין לה פואטיקה סוריאליסטית, יש רק השפעה בצורה”, אומר פייריני. “אם כבר היא הושפעה בעיקר מאמנים מודרניים שפעלו באותה תקופה, אבל אנחנו לא בדיוק יודעים מי”.
טאיידה אף מסתייגת מהפרשנות הפמיניסטית של מבקרות כמו רוזלינד קראוס ואביגיל סולומון-גודו. “זו קריאה כפויה, שלא מתאימה לתקופה שבה פעלה וודמן, שנות ה-70, אלא יותר לעשור שאחר כך”, היא טוענת. בזכות התערוכה הנוכחית במילאנו, הכוללת גם מיצגים וסרטי וידיאו, מקווה טאיידה שעבודתה תיבחן תחת הפרשנות הנכונה יותר לדעתה. “העבודות שלה אישיות, מודרניות ופתוחות בהרבה מכפי שמקובל היה לחשוב”, מסכמת טאיידה אבל מודה שנותרו סימני שאלה רבים.