PHILIP GLASS

فيليب الزجاج
菲利普·格拉斯
פיליפ גלאס
フィリップ·グラス
필립 글래스
Филип Гласс

Labyrinth

source: bogotavivein

Philip Glass nació en 1937 en Baltimore, Maryland. Antes de ser reconocido como un gran pianista, Glass conducía un taxi en Nueva York mientras al mismo tiempo aprendía música en la escuela Julliard.

Ha sido uno de los compositores más influyentes de la última década debido a su estilo minimalista y post minimalista, aunque él mismo se denomina como clasicista.

Ha participado en diferentes colaboraciones en cine desde 1982 como en la película Koyaanisqatsi, y ha trabajado con grandes directores como Martin Scorcese y Woody Allen.

Su carrera inició en 1950 cuando hacía música de cámara con piano y guitarra. En ocasiones también interpretaba la flauta. En 1960 realizó diferentes conciertos para orquesta. En 1975, creó junto con un ensamble una de las óperas más representativas de su carrera llamada ‘Einstein on the Beach’.

En el año de 1980 compuso la banda sonora de la trilogía del director Godfrey Reggio, ‘Koyaanisqatsi’, ‘Powaqqatsi’ y ‘Naqoyqatsi’, la cual hizo parte también del repertorio de Glass y su ensamble en varios tours.

En 1997 trabajó en la musicalización de la película ‘Kundun’, del director Martin Scorcese, la cual le dio su primera nominación al premio Oscar. En 1999 ganó un Globo de Oro por la música de la película ‘The Truman Show’.

Seis años después lograría su segunda nominación al premio de la Academia con la música de la película ‘The Hours’.

En 2006 llegaría su tercera nominación al Óscar, con la película ‘Notes of a Scandal’.
.
.
.
.
.
.
.
source: livemusiccompany

Philip Glass, né le 31 janvier 1937 à Baltimore dans le Maryland, est un musicien et compositeur américain de musique classique contemporaine. Il est considéré comme l’un des compositeurs les plus influents de la fin du xxe siècle1,2,3,4,5. Il est, avec ses contemporains Terry Riley et Steve Reich, l’un des pionniers et l’un des représentants les plus éminents de la musique minimaliste, notamment de l’école répétitive6, et de la musique classique des États-Unis.

Si ses premières œuvres (jusqu’en 1974) sont typiquement répétitives et minimalistes, elles montreront, par la suite, une évolution stylistique7,8. Il préfèrera utiliser, pour les œuvres suivantes, l’expression « musique avec structures répétitives »9, indiquant que l’aspect répétitif n’est plus prépondérant. Ses dernières œuvres sont très éloignées du courant minimaliste et, actuellement, il se décrit lui-même comme un compositeur classique, rompu en harmonie et contrepoint, ayant étudié Jean Sébastien Bach, Ludwig van Beethoven et Franz Schubert10.

Il a composé des œuvres pour ensemble, des opéras, huit symphonies, huit concertos, des musiques de film et des œuvres pour soliste. Glass compte de nombreux amis parmi les artistes, écrivains, musiciens et chefs d’orchestre, dont Richard Serra, Chuck Close, Doris Lessing, Allen Ginsberg, Errol Morris, Bob Wilson, JoAnne Akalaitis, John Moran, les acteurs Bill Treacher et Peter Dean, Godfrey Reggio, Ravi Shankar, Linda Ronstadt, Paul Simon, David Bowie, Patti Smith, le chef d’orchestre Dennis Russell Davies, et le musicien Aphex Twin, qui ont tous collaboré avec lui. Parmi ses collaborateurs récents peuvent être cités ses amis de New York Leonard Cohen et Woody Allen.

Il a été nommé aux Oscars et aux Golden Globes dans la catégorie « meilleure musique », pour les films The Truman Show, The Hours et Chronique d’un scandale.

Through his operas, his symphonies, his compositions for his own ensemble, and his wide-ranging collaborations with artists ranging from Twyla Tharp to Allen Ginsberg, Woody Allen to David Bowie, Philip Glass has had an extraordinary and unprecedented impact upon the musical and intellectual life of his times.

The operas – “Einstein on the Beach,” “Satyagraha,” “Akhnaten,” and “The Voyage,” among many others – play throughout the world’s leading houses, and rarely to an empty seat. Glass has written music for experimental theater and for Academy Award-winning motion pictures such as “The Hours” and Martin Scorsese’s “Kundun,” while “Koyaanisqatsi,” his initial filmic landscape with Godfrey Reggio and the Philip Glass Ensemble, may be the most radical and influential mating of sound and vision since “Fantasia.” His associations, personal and professional, with leading rock, pop and world music artists date back to the 1960s, including the beginning of his collaborative relationship with artist Robert Wilson. Indeed, Glass is the first composer to win a wide, multi-generational audience in the opera house, the concert hall, the dance world, in film and in popular music — simultaneously.

He was born in 1937 and grew up in Baltimore. He studied at the University of Chicago, the Juilliard School and in Aspen with Darius Milhaud. Finding himself dissatisfied with much of what then passed for modern music, he moved to Europe, where he studied with the legendary pedagogue Nadia Boulanger (who also taught Aaron Copland , Virgil Thomson and Quincy Jones) and worked closely with the sitar virtuoso and composer Ravi Shankar. He returned to New York in 1967 and formed the Philip Glass Ensemble – seven musicians playing keyboards and a variety of woodwinds, amplified and fed through a mixer.

The new musical style that Glass was evolving was eventually dubbed “minimalism.” Glass himself never liked the term and preferred to speak of himself as a composer of “music with repetitive structures.” Much of his early work was based on the extended reiteration of brief, elegant melodic fragments that wove in and out of an aural tapestry. Or, to put it another way, it immersed a listener in a sort of sonic weather that twists, turns, surrounds, develops.

There has been nothing “minimalist” about his output. In the past 25 years, Glass has composed more than twenty operas, large and small; eight symphonies (with others already on the way); two piano concertos and concertos for violin, piano, timpani, and saxophone quartet and orchestra; soundtracks to films ranging from new scores for the stylized classics of Jean Cocteau to Errol Morris’s documentary about former defense secretary Robert McNamara; string quartets; a growing body of work for solo piano and organ. He has collaborated with Paul Simon, Linda Ronstadt, Yo-Yo Ma, and Doris Lessing, among many others. He presents lectures, workshops, and solo keyboard performances around the world, and continues to appear regularly with the Philip Glass Ensemble.
.
.
.
.
.
.
source: baikebaidu

菲利普·格拉斯(Philip Glass),美国作曲家。创作融合了摇滚乐、非洲与印度音乐、西方古典音乐的元素,作品经常重复简短的旋律和节奏模式,同时加以缓慢渐进的变奏,被称为简约音乐,典型作品有《音乐的十二个部分》(1974年),著名作品有《北方的星》(1975年)、《玻璃工厂》(1982年)、歌剧《海滩上的爱因斯坦》(1976年)、《阿赫那吞》(1938年)。

菲利普·格拉斯

他的创作融合了摇滚乐、非洲与印度音乐、西方古典音乐的元素。他的作品经常重复简短的旋律和节奏模式,同
时加以缓慢渐进的变奏,被称为简约音乐。20世纪中期,格拉斯与史蒂夫·赖希、拉蒙特·扬、特里·赖利等美国作曲家开始创作这种风格的音乐。 《音乐的十二个部分》(1974年)是这一时期格拉斯的典型作品,全曲长四小时。他最著名的作品有《北方的星》(1975年)、《玻璃工厂》(1982年)、歌剧《海滩上的爱因斯坦》(1976年)(该剧以科学家阿尔伯特·爱因斯坦的生活为依据,与剧作家兼导演罗伯·特威尔逊共同完成)、《阿赫那吞》(1938年)(关于埃及法老和公元前14世纪的一位宗教改革家)。

生平

1937年1月31日,格拉斯生于马里兰州巴尔的摩,祖上是立陶宛犹太人,因为父亲开了一家音像店而从小对从贝多芬到肖斯塔科维奇的各个时期的古典音乐都有所涉猎,后来就读于朱利亚音乐学院,又赴巴黎受教于娜迪亚·布朗热。后来与印度音乐家拉维·香卡合作后对非西方音乐发生了浓厚兴趣,并独立发展出了自己的简约主义风格。他的音乐创作往往涉及世界各地的不同文化。在谈到自己的信仰时,格拉斯曾说自己是“犹太-道教-印度-托尔特克-佛教徒”。1967年格拉斯定居纽约,次年组建菲利普·格拉斯合唱团,演出作品时采用音响放大设备。格拉斯还经常演奏电子键盘乐器。

音乐风格及创作

格拉斯的作品类型多样,创作时经常与舞蹈、电影、戏剧界艺术家合作。《内战:树倒下后最容易丈量》(1983年)就是融会各路艺术家智慧的力作。这部剧作长达12小时,第五幕和最后一幕由格拉斯谱曲。格拉斯曾分别与编舞家露莘达·蔡尔德、杰洛姆·罗宾斯合作了《海滩上的爱因斯坦》和《玻璃碎片》(1983年),与导演玛丽·齐默曼合作了歌剧《伽利略·伽利莱》(2001年)(根据意大利天文学家伽利略的生平创作)。
格拉斯的几部歌剧还常以古今中外的社会、政治事件为主题,如《真理坚固》(1980年)爬梳了印度自由斗士穆罕达斯·卡拉姆昌德·甘地的早年生活和他的非暴力变革活动。此外还有《摄影师》(1982年)、《动荡时代的歌》(1986年)、《第八号行星代表的产生》(1988年)、《氢自动点唱机》(1990年)、《航
行》(1992年)(纪念克里斯多夫·哥伦布发现新大陆)、《美女与野兽》(1994年)、《第三、四、五区域间的联姻》(1997年)、《第五交响曲》(1999年)。很多评论家认为他的《等待野蛮人》(2005年)是在批评2003年的伊拉克战争。但格拉斯不认可这种说法,他让观众自己去判断,自己去“考虑生活中什么是善、什么是恶”。《阿波麦托克斯》(2007年)主要讲述了美国内战(1861-1865年)的最后阶段及其战争结束后的那段时期。
以法国作家、导演让·科克托的电影为蓝本,格拉斯创作了歌剧《奥菲欧》(1993年)、《美女与野兽》(1994年)和《可怕的孩子们》(1996年)。他还为实验性纪录片“生活三部曲”谱曲,包括《失衡生活》(1982年)、《变形的生活》(1987年)、《战争生活》(2002年)。
电影《三岛由纪夫》(1984年)、《楚门的世界》(1998年)、《时时刻刻》(2002年)、《魔术师》(2006年)都是格拉斯作的曲。此外他还创作有钢琴曲、一部小提琴协奏曲、八部交响乐和组歌《相思曲》(2007年)(以加拿大作家伦纳德·科恩的诗作为根据)。
.
.
.
.
.
.
.
source: epochtimescoil

אל המוסיקה של פיליפ גלאס הגעתי באופן חוויתי. כמעט שלא ידעתי דבר על חייו, וכמו באמנות ובמוסיקה בפרט, בעוד אתה מנסה להגיע למילים משהו מזה הולך לאיבוד… בתוך מכלול רחב וחסר גבולות. פיליפ גלאס לא שייך לשום ז’אנר מסוים, הוא מוסיקאי בפני עצמו.
למרות שכתבו רבות על פיליפ גלאס (שממשיך ליצור בכל רגע…) רציתי לבוא מתוך מקום אחר… אחר לחלוטין. החוויות שעברתי תוך כדי הכתיבה אודותיו היו דינאמיות, פעמים הרגשתי איך מצליחה המוסיקה להיכנס בזכות אל תוך הנימים הדקיקים ולחלחל פנימה לתוך גופי, פורטת על כל תו בנפרד ומאגדת אותם יחדיו, פעמים פשוט שתקתי… כי אי אפשר אחרת.

המוסיקה של פיליפ גלאס נעשית מתוך בחירה ותפיסה מרחבית ויוצרת מעין זרם של מודעות. היצירות הן לעיתים נייטראליות וזורמות עם המוסיקה, והיא כמו מתאימה לכל התקופות – הולכת קדימה ואחורה, בוחנת, משתהה ופתאום נוסקת בבת אחת… חסרת גבולות ומשחקת עם הזמן.

האסתטיקה והפתיחות הקיימות ביצירותיו ומן הסתם גם בחייו מתבטאות במוסיקה שנוגעת באלמנטים קלאסיים עד טיבטים. בסרטו של מרטין סוקרסזה “”kundu, סרט המספר על חייו של הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו, הולחנה מוסיקה של פיליפ גלאס.

בפס הקול המוסיקלי של הסרט ניתן להבחין באפיונים המחזוריים הידועים של פיליפ גלאס: כלי מיתר מהירים, שכלתנות קדחתנית, רגש מזוכך עד כי מופשטות, חליל אצילי, תופים ומוטיבים טיבטיים, צופרים, חצוצרות ומצלתיים, וברקע ניתן לשמוע את נזירי גיווטו המפורסמים.

כל זרימה בחייו מתבטאת ונטמעת ביצירותיו המוסיקליות. לעיתים ניתן לשמוע יצירה לפסנתר ואפשר להרגיש איך בנגיעה אחת הוא מצליח לעבור בין התקופות, איך לכל צליל יש נפח ומשקל והמוסיקה כמו נכנסת בחשאי פנימה אל תוכך ומתפוגגת החוצה.

לגלאס כידוע יש השפעה מרובה על מוסיקה מעגלית (לופים) שבחלקם ניתן לשמוע מינימליסטיות עד לספרטניות מוסיקלית יפנית. מקצבים נפרדים אט-אט וכמו פזל הופכים לאחד שלם.

ביצירותיו חשתי רגישות וגאונות מדהימה. איך בעזרת כוח רצון ובחירה מודעת הוא ממשיך בחיפוש מתמיד אחר מחוזות מוסיקליים.

גלאס הוא מהראשונים שהצליחו לגשר ביצירותיהם בין תרבויות. המפגש שלו עם שפות ודתות נוגע ופורץ גבולות, עובר בין המדיומים השונים כמו קליידסקופ מוסיקלי. אחד מהמפגשים האלו הוא בין ראווי שנקר לבין פיליפ גלאס. בהאזנה לשילוב של השניים רגש אופטימי מלווה אותי.איך בכמה סולמות, וככל שאתה מוותר על עשייה אנוכית ומשתלב אל תוך מקום של שיתוף, קורה משהו מקסים ושם הם מצליחים להעביר את החיבור. חיבור של מזרח ומערב…

ביוגרפיה
– פיליפ גלאס גלאס נולד בבולטימור ב-1927. בגיל 8 החל לנגן על חליל, ובגיל 15 התקבל לאוניברסיטת שיקגו ולמד פילוסופיה. הוא למד בהדרכתה האישית של נדיה בולנג’ר ופריצת הדרך האומנותית הייתה עם ראווי שנקר. החיבור עם שנקר נתן לו השראה להתחיל עם פארזות במקום תווים הכוללים הרמוניה וקצב. במסעותיו הוא טייל בטרמפים לכל רוחבי אפריקה הצפונית והודו. בשנת 1967 החל גלאס בהלחנה בסגנון המוסיקה המינימליסטית הייחודית לו המורכבת מחזרות פונטיות של מוסיקה מעגלית, וממנה השתלב בהרכבים. ב- 1976 החל ביצירת המופת “אינשטיין און דה ביץ” (Einstein on the beach) שבעקבותיה באו הופעות באופרה ובבית האופרה המטרופוליטני בניו יורק. גלאס התמקד בעיקר בפרויקטים תיאטרליים ובשנת 1980 הציג את “satyarha” – פרוטרוט על חייו של מהטמה גנדי. במקביל נהנה גלאס מקריירה כאומן הקלטות, ועבד עם מוסיקאים שונים, אחד מהם היה דיויד ביירון ויותר מאוחר עבד גם עם פול סיימון, לורי אנדרסון וסוזן ווגה. אחד החיבורים שהתלוו אל פיליפ גלאס היה סטיב רייך. במקביל הלחין גלאס פסי קול למגוון של סרטים, מ”הנבואה” ועד גרסאות קלאסיות של דייויד בואי, בריאן אינו, ראווי שנקר ועוד. בין הדברים האחרונים שהלחין היא האופרה שנקראת “אפו מאטוקס”, בה המוסיקה אישית יותר ומסתמכת על זיכרונות ילדות מתקופת מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות השישים יצא פיליפ גלאס להודו ונחשף אל גולים טיבטיים ואל הצד הרוחני, שם נטמעו האלמנטים המוסיקליים של טיבט אל תוך יצירותיו. ביצירות אלה היה דגש על צד הרמוני במוסיקה שיצר.
גלאס מתעניין במסע פנימי ורוחני: “הבודהיזם נטמע בתוכי ולעיתים האפקט היה יותר ישיר מהמוסיקה. הטיבטים שביליתי במחיצתם עודדו אותי להתמקד בצד המוסיקלי… מבחינתם זה היה מעין סוג של תרגול, החיבור הרוחני והטמעתו בתוך המציאות והניתוק הוא מעין אשליה…” מספר פיליפ גלאס.

גלאס הוא מלחין פורה ולא אתפלא אם תוך כדי כתיבת שורות אלה מתפתחים מגוונים נוספים של יצירות חדשות,זוהי נגיעה קלה מתוך מכלול רחב על איש רב השפעה.
.
.
.
.
.
.
.
source: uxdso

현대음악에서 가장 중요한 인물 중 하나인 미니멀리즘(Minimalism) 음악의 대가 필립 글래스(Phillip Glass)를 통해 그가 어떻게 단순함을 표현했는지 살펴보려 합니다.

필립 글래스는 1937년에 미국 메릴랜드주 볼티모어에서 태어났습니다. 그는 시카고대에서 수학과 철학을 전공했으나, 졸업 이후에는 음악에 관한 관심으로 뉴욕으로 건너가 줄리아드 음대에서 작곡을 공부합니다. 1950년대 말부터 본격적인 전위 음악 활동을 시작하는데, 그 범위가 오페라, 연극, 댄스, 영화 등으로 매우 넓습니다.

행위 예술가이자 연출자인 로버트 윌슨과 함께 작업한 오페라 ‘해변의 아인슈타인(Einstein on the beach, 1976)’은 그의 대표작이자 미니멀리즘 음악으로서 현대음악극 중 가장 혁신적인 작품으로 불리기도 합니다. 이 오페라는 기존과는 구성방식 자체가 다른데, 스토리가 시간대별로 흘러가는 것이 아니라 중요 주제를 골라 그에 맞는 이미지를 연출하여 무려 5시간 동안 공연하는 작품입니다. 또한, 백남준의 월드 미디어쇼 ‘굿모닝 미스터 오웰(1984)’에 참여를 통해 우리나라에 처음 소개되어 뜨거운 관심을 받기도 했습니다.

최근에는 영화 음악으로 작업의 영역을 넓히고 있습니다. 우리에게 익숙한 작품으로는 영화 ‘디 아워스(The Hours)’, ‘일루셔니스트’ 등이 있으며, 달라이라마에 관한 영화 쿤둔(Kundun, 1997)으로 아카데미 어워드 후보에 오르기도 했습니다.

영화 디 아워스(The Hours)에서 필립 글래스의 음악은 화면 안에 탁자나 액자처럼 영화의 일부분으로 자연스럽게 인물들 속으로 녹아들어 갑니다. 그러나 이 단순한 선율이 반복되고, 미묘하게 변화하면서 깊어지는 선율은 인물들의 섬세한 감정선을 따라가며 점점 커져가는 불안감과 긴장감을 극적으로 전달하고 있습니다.

이전 시대의 음악이 다양한 악기와 화성, 복잡한 구성 등을 통해 의미와 감정을 표현하려고 했다면, 필립 글래스의 방법은 작곡의 가장 작은 단위라 볼 수 있는 마디를 만들어 낸 후 그 마디를 기본 틀로 동기와 악절을 거치면서 이를 확장하거나 약간 비틀어 스토리를 만들고 주제를 전달합니다.

글래스의 작품은 단순한 음표들로 먼저 시작되지만, 그 음표들은 미묘하게 변화하고 충돌하기도 하며, 다른 선율과 분위기를 가져오면서 때로는 얕은 물가를 가기도 하고 파도가 일렁이는 깊은 바닷속으로 같은 분위기를 내기도 합니다. 전체적으로는 일정한 박자와 중역대의 소리로서 이 모든 것을 하나로 묶어주고 있습니다.

미니멀리즘의 경우 크게 두 가지 기본 원칙을 가진다고 합니다. 첫째, 단순화, 둘째는 반복입니다.
단순화란 비교적 짧고 간단한 기본 재료를 핵심 요소로 두고 나머지 요소는 걷어냄으로써 주제를 강조하는 것을 말합니다. 화성적으로도 간단하고 이해하기도 쉽습니다. 이런 이유로 최근의 대중음악과 유사하게 느껴지기도 하는데, 실제로 사전 정보 없이 글래스의 음악을 접하는 사람은 흔히 테크노 음악으로 이해하기도 합니다.
반복은 단순화된 주제를 무한정 반복하는 것을 말함인데 단순 반복이 아니라 서서히 점차 변화하는 것을 말합니다.

한 시대를 지배하는 양식(Style)는 한 가지 장르에서 뿐만이 아니라 음악, 미술, 문학, 건축 등의 분야로 퍼져 나가기 마련인데요. 미니멀리즘 역시 마찬가지입니다.
미술 분야에서 미니멀리즘을 잘 표현한 작가로는 프랭크 스텔라(Frank Stella)와 도널드 쥬드(Donald Judd)가 잘 알려져 있습니다.
.
.
.
.
.
.
source: classic-onlineru

Филипп Гласс родился 31 января !931г. в Чикаго. Музыкой начал заниматься с 6-ти лет.Играл на скрипке, флейте, фортепиано. В 19 лет Филипп поступает в университет ( математический и философский факультеты) и проходит обучение в Джульярдской музыкальной школе.
Позже Гласс уезжает в Париж, где занимается у известного педагога Нади Буланже. В это же время ему поступает предложение адаптировать музыку Рави Шанкара для использования её в фильме. Филипп увлёкся этой интересной работой, познакомился и подружился с индийским музыкантом. Сотворчество двух оригинальных мастеров явило миру необычную, совершенно новую музыку. Африкано-индийские музыкальные тенденции прочно вошли в сознание Гласса . Филиппом были предприняты экспедиции в Индию, Гималаи, Северную Африку. Изученные местные музыкальные традиции нашли соответствующее отражение в творчестве Гласса. По возвращении пишутся первые произведения, открывающие период чистого минимализма . В 1967г. состоялось знакомство с индийским исполнителем А.Ракхой. В 1968г. Филипп Гласс организует группу, которая исполняет написанную им необычную музыку `чистого звука`.
С 1975 г. Гласс пишет свои минималистические оперы, посвящённые знаменитым личностям (Первая среди них `Энштейн…`) . Записанные Глассом альбомы делают честь маэстро(North Star, 1977г., Dances Nos 1&2, 1979г., Glassworks, 1982г.) . Его имя становится известным и популярным, композитору дают заказы на на сочинение опер известные театры: `Satyagrakha`(Нидерландская опера,1985г.), `Akhnaten`(оперный театр г.Штутгарта, 1987г.).
Гласс становится модным композитором, он пишет музыку к фильмам, балетным и театральным постановкам.( )
Крупнейшие залы мира приветствуют выступление на своих площадках Гласса и его ансамбля. Филипп Гласс и его музыка удостоились особой чести, будучи исполнены на летнем фестивале симфоническим оркестром Филадельфии, чередуясь с произведениями Рихарда Вагнера.
Плодотворным было сотрудничество с известным рок- поэтом Дэвидом Бирном.
Записывая свою музыку, Филипп Гласс старается использовать передовые технологии. Активно помогает композитору в этом звуковой дизайнер Курт Мункачи.
Гласс и с его неповторимым творчеством стали одними из героев фильма английского режиссёра П.Гринуэй `Четыре американских композитора`, где также рассказывается о Роберте Эшли, Джоне Кейде и Мередит Монк.
1983 год вошёл в историю творчества композитора популярностью его саундтрека к фильму-трилогии режиссёра Годфри Реджера `Коянискацци`, `Повакацци`, Накойкацци`. Известность и популярность принесли Филиппу созданные им звуковые дорожки к фильмам : `Иллюзионист`, `Часы`, `Кэндимен`, `Шоу Трумена`.
Музыка, написанная для церемонии открытия Олимпийских игр в Лос-Анджелесе 1984г., добавила славы своему автору.
Некоторые рок-исполнители формировались как певцы под непосредственным влиянием Гласса. Это Дэвид Бирн, Дэвид Боуи, Брайан Ино, Роберт Фрипп. Произошло взаимообогащение арт-рока и инструментального арсенала композитора.
90-е годы также богаты оперным урожаем. Благотворно сказалось на творчестве Филиппа Гласса сотрудничество с Дорис Лессинг и Аланом Гринсбергом. Совместно с Брайаном Ино композитор создаёт новый переработанный вариант `Low`, вышедший ранее у Дэвида Боуи.
В 2001 г. Гласс пишет оперу на сюжет рассказа Франца Кафки `В Исправительной колонии`.
Знатоки музыки и исследователи его творчества смело ставят Филиппа Гласса в один ряд с композиторами А. Шнитке, С.Губайдулиной, Стивом Райхом как классика современной симфонической музыки.