מארק לומברדי
Марк Ломбарди

source: ecodiarioeleconomistaes

Hace ocho años, el pintor Mark Lombardi fue encontrado muerto en su casa. Aparentemente, se había suicidado. Sin embargo, ahora cobra fuerza la teoría de la conspiración que denunció en sus famosos pictogramas: pudo ser asesinado para callarle de una vez.

Tres años después, la galerista Helga de Alvear recibió una llamada de un marchante desde Berlín: “Es una oportunidad única, una superpieza. Tienes que aprovechar la ocasión”. Helga quiso, evidentemente, ver el cuadro cuya compra le urgían: un raro pictograma, dibujo sobre papel, una obra fuera de toda convención. Era la primera vez que veía en vivo un Mark Lombardi. Y la última. “Lo compré de inmediato. Sabía que había otros, pero yo no los he logrado ver todavía”.

Helga de Alvear quedó fascinada. “A mí, lo que me gustan son obras con mensaje. Y vaya si lo tenía. Yo necesito que los artistas me comuniquen algo más que estética, como sucede también con Santiago Sierra”. Aquel cuadro es el único Lombardi que existe, al menos reconocido públicamente, en España. Hoy está expuesto en Murcia, prestado por su propietaria, dentro del Proyecto de Arte Contemporáneo (PAC). Su título: “Frank Nugan, Michael Hand, and Nugan Hand Ltd. Of Sidney, Australia, ca. 1972-1980 (8th version), 1988”.

“Hace cinco años -sigue diciendo Helga de Alvear- Lombardi era un completo desconocido, hoy lo sigue conociendo muy poca gente, pero está alcanzando una fama muy respetable. Pero yo no lo compré por inversión, como hace otra mucha gente, sino porque encontraba en él misterio y mensaje”. Es el mito de Lombardi. Una leyenda que se multiplica en las mismas entrañas en donde arraigó su obra: Internet.

“Sabía mucho, había conseguido grandes contactos a través del ordenador y tenía fuentes tremendas”, explica Helga de Alvear. Los mapas mentales de Lombardi, bautizados como “conspirancy art”, están plagados de interconexiones clandestinas entre corporaciones, organizaciones políticas y una gran variedad de instituciones internacionales.

Negocios saudíes de Bush y Bin Laden
Círculos, flechas, guiones, puntos, textos, arcos, llaves que parten de nombres como Bill Clinton, Ronald Reagan, George Bush, Osama Bin Laden, Sadam Hussein y se enlanzan con escándalos como Irán-Contra, la venta de armas a Irak, las finanzas del Vaticano…

Negocios inconfesables, tentáculos del poder y del dinero. La más famosa obra de Lombardi es un epigrama que reúne, a través del empresario vinculado a la CIA James R. Bath e inversiones saudíes en EE UU a los Bush y los Bin Laden en 1997. Con el padre, Sheik Salim, y con el hijo: Osama, el hombre al que el propio presidente de EE UU condena como el anticristo que financió el 11-S. Su título: “George W. Bush, Harken Energy and Jackson Stephens c. 1979-90 (5th. version, 1999)”. Vinculación que, posteriormente, Michael Moore recogió en su película ”Fahrenheit 9/11″.

En el bucle de la red de redes es donde hoy Lombardi se enfrenta a su destino. Lo mismo que hace ocho años encontró la muerte. Foros, links, blogs, especulaciones. Lombardi falleció en el año 2000. Oficialmente un suicidio. Pero la red acusa de asesinato. Por otro, hay quien ataca al artista culpándole de “pura invención”.

Para Lombardi, que había denunciado antes de morir que se sentía espiado, su obra era básicamente “información”. “A la gente le gusta muchos las historias –añade Helga-, pero se cuentan tantas. Aunque es verdad que la obra de Lombardi invoca a Hitchcock”.

Muerte un año antes del 11-S
La realidad es que un año antes del 11-S Lombardi fallece en oscuras circunstancias. Y que su obra recoge en varias ocasiones nombres de implicados, protagonistas y benefactores de la lucha contra el terrorismo internacional y la segunda guerra de Irak. Ya lo había hecho en la primera. Con otro dibujo a grafito muy difundido: “BNL, Reagan, Bush, & Thatcher y la Armada de Iraq, ca. 1983-91 (1ª versión)”.

En la colección permanente del Whitney Museum of American Art, de Nueva York, cuelga por ejemplo ”BCCI-ICIC-FAB, c. 1972-1991 (4th Version), 1996-2000”, que el FBI pidió examinar para seguir pistas sobre la financiación de Al Qaeda.

¿Quién pudo acabar asesinando a Lombardi? Los mismos poderes fácticos a los que el artista señalaba en sus obras uniendo banca, guerrillas, terrorismo internacional, comercio, golpes de Estado, elecciones presidenciales…Pero eran tantos…

Nada se ha podido probar. Ni que el suicidio estuviera, tampoco, planeado, ni que tuviera relación con la enfermedad que se le suponía: trastorno bipolar.

Redes de la corrupción mundial
Sus pictogramas, reconocidos como “redes mundiales”, son una denuncia universal de las redes de corrupción. Dibujos a gran tamaño que exponen verdaderas “estructuras narrativas”, lo que él mismo calificó como “líneas y apuntes, que tratan de inspirar y redactar un cuento, típicamente sobre un evento reciente, como la caída de un gran banco internacional o una firma de inversiones. Una de mis metas es investigar las fuerzas de interacción política, social y económica en los negocios contemporáneos”.

El Museo de Bellas Artes de Ontario (Canadá) expuso hace dos años una retrospectiva de su obra, la mayor que se ha hecho de momento. Ahí es nada, cada cuadro es un verdadero reportaje sobre la cara oscura de la economía mundial:

-World Finance Corporation, Miami, ca. 1971-79 (5ª versión), 1999 [colección del artista]

-Oliver North, Recursos del Lago, Panamá y la Operación Irán-Contra, ca.1984-86 (4ª versión), 1999 [colección de Daniel Silverstein]

-World Finance Corp.-Guillermo Hernández Cartaya (Miami FL) (1ª versión), 1994 [colección de Mr. and Mrs. Michael Scout]

-Inner Sanctum: El Papa y sus Banqueros Michele Sindona y Roberto Calvi, ca. 1959-82 (5ª versión), 1998 [colección de Janice y Mickey Cartin]

-George Bush y Palmer National Bank de Washington, D.C., ca. 1983-86 (5ª versión), 1999 [colección de Amy y Joseph Morel]

-World Finance Corporation, Miami, ca. 1971-79 (5ª versión), 1999 [colección particular]

Un artista que se revaloriza
Estas grandes cosmografías de la corrupción y las relaciones inconfesables se han combinados como un cóctel explosivo. Sus esquemas diagramáticos arrojan claridad sobre superestructuras de flujos financieros y de información que, paradójicamente, artísticamente se han revalorizado como paradigma del llamado “neo conceptualismo”.

Pero a Lombardi, básicamente, lo que le importaba era contar del modo más sintético posible lo que nadie veía. Y el había ido, pacientemente, recabando en fuentes periodísticas y a través del correo electrónico.

Eleanor Heartney escribió en The New York Times que “el interés del señor Lombardi, de presentar la información pura, tal como es; lo calificaba como un artista conceptual; sin embargo, de diversas maneras él actuaba, como hemos visto, de reportero investigador”.

Política como arte
Nacido en 1951 en Nueva York, Lombardi comisarió durante su etapa en la Universidad de Siracusa una exposición significativa para el desenlace posterior de su obra: “Teapot Dome to Watergate”, retratando la corrupción en el Gobierno norteamericano. Ahí se dio cuenta que la denuncia política también podía concebirse como un arte.

Pero sus diagramas fueron meramente casuales. Pintor de vocación, Lombardi -ver foto a la izquierda- lo que realmente pretendía era elaborar una biblia de la corrupción en el gobierno y las grandes empresas de Estados Unidos.

Y llegó a crear hasta 14.000 fichas con datos. Hasta que un día comenzó a crear sus esquemas de grandes dimensiones para analizar las conexiones entre la multitud de empresarios, políticos y banqueros que, sobre todo, copaban sus investigaciones.

Al Martin, autor de “The Conspirators: Secrets of an Iran Contra Insider” (www.almartinraw.com) ha proseguido, por ejemplo, las vinculaciones que sugería Lombardi entre Bush y Noriega, el gran capo de la droga, que tropas norteamericanas capturaron en Panamá, enviándolo ilegalmente a los EE UU.

Y, especialmente, el periodista Uri Dowbenko, que analiza la obra de Lombardi en “Bushwhacked: Inside Stories of True Conspiracy” (www.conspiracydigest.com).

Robert Hobbs, profesor de Historia del Arte en la Virginia Commonwealth University, ha comisariado varias de las exposiciones itinerantes que han difundido en los últimos años la obra de Lombardi por Estados Unidos. Y no duda en quejarse de que sus dibujos fractales no han sido lo suficientemente reconocidos.

Pero el signo está cambiando, al punto que una joven pintora española, Irene González (Avilés, 1978), por ejemplo, cita a Lombardi como su pintor de cabecera porque “manejaba un lenguaje muy personal, casi psicótico, que convertía en algo próximo y cálido algo aparentemente tan frío como un pictograma”. Para Helga de Alvear su lenguaje es tan único “como el de Kafka”, es decir, que “no volverá a haber otro igual”.

Y sus revelaciones comienzan, poco a poco, a confirmarse. Las teorías de la conspiración son la más vieja tradición de los Estados Unidos. Aunque el actual representante de la obra de Lombardi en EE UU, Joe Amrheim, director de la Pierogi Gallery en Brooklyn, tiene claro que “no era un paranoico”, sino que, ante todo, “estaba fascinado por las relaciones increíbles que iba encontrando”.
.
.
.
.
.
.
source: haaretzcoil

הרישום הראשון, כמו בכל מיתוס טוב, שורטט על מפית. מארק לומברדי שירבט שמות של בנקים, של תביעות פדרליות ושל אנשים הקשורים אליהם. משם קצרה היתה הדרך ליריעות הענק שלו, המנדלות של הקונספירציה הפוליטית-כלכלית.

כמידען יסודי מדי, היה לומברדי אובססיבי לגבי תככים פוליטיים. את המידע ליקט מכתבות עיתונות ובעיקר מספרים, רובם כאלה שעסקו בהונאות פיננסיות בקנה מידה אפי, בקשרים מפוקפקים בין בכירי ממשל, חברות קש ועסקים אפלים. לומברדי השתמש רק במידע נגיש לציבור ועיבד אותו מחדש. הרישומים האלגנטיים שלו הם חלומם הרטוב של חובבי קונספירציות, בהיותם תרשימי נתיבים בינלאומיים של כסף והשפעה, יחסי כוח ושחיתות שלטונית, פיננסים וטרור בינלאומי, דיאגרמות של קהילות הכוח בזירה העולמית, הדגמות ויזואליות של החיבורים, היחסים והזיקות במפה פרומת קצוות. “חיפשתי אמצעי שתהיה לו ההשפעה הגרפית של ציור”, הוא מספר בסרט “Death Defying Acts of Art and Conspiracy”, ששמו לקוח מכרטיס הביקור שלו, “אבל שיוכל להעביר סיפור, מידע נרטיבי. התחלתי מסקיצות של ארגונים תאגידיים, היררכיות ומבנים פוליטיים כדי שהמידע 
יישאר בהישג יד”.

הסיפור של לומברדי, שנולד בניו יורק, הוא גם אחד מסיפורי הקריירה האמנותית יוצאי הדופן, עם מסלול בלתי רגיל, קצר, שסופו התרסקות. הוא למד תולדות האמנות ועבד כעוזר-אוצר במוזיאון לאמנות עכשווית ביוסטון. במשך שנים התפרנס כספרן וארכיבאי, וצייר מופשט כתחביב בשעות הפנאי. רק אחרי גיל 40 פיתח את השפה והסגנון של “המבנים הנרטיביים” כפי שקרא להם, והקריירה שלו זינקה. בשיאה, בשנת 2000, התאבד בגיל 49.

מארק לומברדי. להפוך ידע טהור למופע חזותי. צילום: צילום מסך מיוטיוב
הסרט מ-2011, בבימויה של מריקה וגנר, שישודר ביום שלישי בערוץ 8 (ב-21:05), מתאמץ לזרוע חשדות בקשר להתאבדותו, רומז שאולי היתה כפויה, כלומר – רצח הקשור ישירות לדברים שגילה לציבור ברישומיו. “סרט דוקומנטרי שמספק תשובות הוא לא פרודוקטיבי”, אומרת וגנר, “לא רציתי לרדד את סיפורו לכלל תאוריית קונסיפרציה המוסיפה ספקולציה על ספקולציה. לא רציתי להפוך את מותו לסקנדל או לספק את קלישאת האמן הלא יציב מבחינה נפשית. גישה כזו היתה שוללת את הכוח מהעבודות שלו, מתחזקת את המשחק הפוליטי המאפשר למחרחרי מדון למיניהם להשתלט על נושאים רחבים. זו גם הסיבה שאין כמעט עובדות ביוגרפיות בסרט. לטעמי, אנחנו מעניקים חשיבות יתרה לאישיות של האמן במקום לאמנות שלו, ובמקרה הזה, אי אפשר לצמצם את יצירתו לדרמה האישית, המסופרת מאליה כשמבינים את שיטות המחקר והעבודה שלו”.

טלפון מהאף־בי־איי

הסרט מתמקד בצילום העבודות עצמן ובעדויות של חברים, אנשי אמנות ואנשי מקצוע שונים. “תמיד הבנו שיש לו הרבה מידע”, מספר האמן רפאל ורגס סוארז, “אבל רק אחרי אירועי ה-11 בספטמבר והמשבר הכלכלי ראינו שהעבודה שלו לא היתה נבואית או חזיונית, אלא פשוט תיארה מידע קיים. מארק מעולם לא דיבר על חטיפת מטוסים וריסוקם לתוך בניינים, אבל הוא ידע הכל על הפעילויות שמממנות את הדברים האלה. מי משלם, מי מקבל את הכסף. היה לו ידע מופלג לגבי הרשתות שלבסוף יצרו תרחיש כזה”. ואכן, כמה שבועות אחרי 11.9 התקשרה סוכנת אף־בי־איי למוזיאון הוויטני וביקשה לראות אחד מרישומיו, הממחיש את תזרימי הכסף לאל-קאעדה.

החץ מוביל לבן לאדן. דיאגרמה של מארק לומברדי.
כשהמידע החל להצטבר ולהיערם, לומברדי היה צריך למצוא שיטה יעילה לאיחסון ומיפוי, ניתוח ובניית הקשרים. בראיון מצולם מ-1997 הוא מספר על מתודת המחקר שפיתח, שצמחה לקוסמולוגיה נופית-פוליטית שיטתית. השיטה הלכה ככה: הוא עיין בספרים והרכיב ביבליוגרפיות לפיהם, צילם את תוכן העניינים ואת האינדקס וסימן תאגידים, חברות, שמות של אנשי מפתח, קשרים וסוגי קישורים ביניהם – חלקם כבר מצויים במסד הנתונים שלו. הוא יצר כרטסת לכל אחד מהם ואז חזר לספר המקור, והעתיק את המידע הרלוונטי. כך הצטברו 14 אלף כרטסות-מפתח.

לצורך העברת המידע לרישומי מנדלות הקונספירציה יצר לומברדי מפתח-עניינים צורני: המבנה הוא של קישורים בין שמות עצם הכתובים בתוך עיגולים ובין פעלים המייצגים את האינטראקציות, ההשפעות והדינמיקות, ומסומנים בשמונה סוגים של קווי חץ. חץ חד-כיווני מסמן סוג מסוים של השפעה ושליטה, חץ דו-ראשי מסמן קשר הדדי, חץ מקווקוו מסמן זרימת כסף, הלוואות ואשראי, זיגזג מתייחס למכירה או העברה של נכס, חץ קטוע מעיד על עסקה שנחסמה או לא הושלמה. “האקשן הוא בקווי החיבור”, אומר מעצב המידע אדוארד טאפט.

עטיפת הספר של לומברדי.
למשל, הרישום “האפיפיור ובנקאיו מישל סינדונה ורוברטו קאלבי 1959-82” (גרסה 5) מתאר את מעללי בנק הוותיקן, את חברות הקש הזרות שלו, קשריו עם המאפיה והלבנת הכספים שלה, את אי הסדרים והקריסה; הוא מקשר את הוותיקן לרוצחים שכירים ולהונאת ניירות ערך ומגולל עלילת שחיתות מוסדית ותאוות בצע. הרישום “George W. Bush, Harken Energy and Jackson Stephens, ca 1979-90”, משנת 1999, מתמקד בהעדפת מקורבים ומידע פנימי שסייעו לבוש הבן לגרוף הון בשנות ה-80, לפני שהפך למושל טקסס, ומציג איך חיבר ג’יימס באת’, סוכן CIA לשעבר וברוקר, פרונטמן של כסף סעודי, את משפחת בוש ומשפחת בן לאדן בעסקאות מפוקפקות בטקסס ובעולם.

רישומים נוספים עוסקים במרמת עירק-גייט (מכירה אסורה של נשק גרעיני וביולוגי לסדאם חוסיין באמצעות “הלוואה חקלאית” בסך 5 מיליארד דולרים, בערבות מזויפת של “בנקה נציונלה” של Lavoro), באיראנגייט, בשערוריית ההלוואות והחיסכון של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 (S&L crisis), ובפרשת קלינטון / ג’קסון סטיבנס.

רק מידע בדוק

הרישומים של לומברדי, הראשון מ-1994, הם דיאגרמות מעוררות השתאות בהצלחתן להפוך ידע טהור למופע חזותי, לייצר את הנראוּת של הקשרים המושחתים, לתת להם צורה. אלה קרטוגרפיות, או אינפוגרפיקה שהועלתה לדרגת אמנות, שיצרו אצל הצופה תחושת הארה באשר ל”איך העולם עובד באמת”. הוא יצר מפות ענקיות, מקווקוות ומקושתות, בעלות מראה מעוקל, עגלגל, מפותל כערבסקה, כשרטוט מולקולרי, ריזומטי או אדריכלי, סבך ענפים עמוסי פרי, פלנטת שמשות או קורי עכביש. אלה תרשימי זרימה מסועפים של ניצול הכוח, המתארים את הדפוסים העקביים והשיטתיים של הניצול. עם תנופה, מרחב ורוחב יריעה מונומנטלי, הרישום שלו הוא ענף מאוחר באילן היוחסין של ציורי האפוס ההיסטורי המתארים דרמות גדולות.

על רוב הרישומים עבד לומברדי במשך שנים, תוך שהוא מייצר עוד ועוד גרסאות, על פי התפתחות העניינים ומידע שהתווסף (תוצאות משפטים, תהפוכות בעלילות, מלחמות שפרצו, בנקים שקרסו וכיוצא באלה). המלים “מבוך”, “סבך”, “ארגון רשת”, “סינון נתונים”, “פונקציה”, “אסטרטגיה”, ו”היררכיה” מתארות הן אופן עבודתו והן את העלילות עליהן היא נסובה.

חבריו מתארים אותו כאדם מסוגר רגשית. “הוא שמר מרחק מכולם. כשהוא התרועע עם אנשים, הוא סיפר להם כל מה שרצו לדעת על איך העולם מתנהל, אבל לא על איך הוא עצמו מתנהל מבחינה רגשית”, אומר האמן גרג סטון. “היה עליו להבהיר כל פעם מחדש שהמוטיבציות שלו הן אמנותיות, משום שהנושאים עליהם דיבר והאופן בו דיבר עליהם דמו דווקא לאלה של חוקר או תחקירן, עסקן פוליטי, חוקר בולשת או מישהו מתעשיית הבנקאות”. חברתו לשעבר מספרת שהקשר ביניהם גווע כי “למארק היה דיבוק למידע”. הוא מתואר כמי שדיבר במשך לילות שלמים, מעשן נונסטופ ומספק אינפורמציות במהירות. כשעבד השמיע ברקע רעש סטטי בלבד בפול ווליום. אומרים שהיה מאני-דפרסיבי. שחשב שעוקבים אחריו.

היסטוריון האמנות והאוצר רוברט הובס אומר, שבראייה פוקויאנית של מושג הארכיב או “הארכיאולוגיה של הידע”, הרי שארגון המידע באופן מסוים משנה את משמעות המידע עצמו. לפיכך הוא רואה ברישומי לומברדי “ארכיונים משפטיים”. “הכרטסות שלו דמו לתדריך של פרקליט מחוזי שמנסה לבנות תיק”, הוא אומר, “הרעיון המרכזי היה שפיסות מידע אינן הגיוניות כשלעצמן אלא רק כמבנה כוללני”. לכן מבט הצופה לדבריו, נע פנימה והחוצה, מתרוצץ בין קריאת המידע הפרטני לבין התענוג האסתטי הכולל, מבלי יכולת לבחור נקודת מבט מכרעת אחת, “התנועה הזו שוברת כל סוג של סגירה אידאולוגית”. מאידך, טענו צופים בעבודות, עצם הקריאה-צפייה, וכל קריאה-צפייה נוספת, מייצרות השתתפות בחשיפה ובהוקעה הציבורית של השערוריות המתוארות, כמו מטבילות את הצופה לאי-תמימות.

עוד צד מרשים בסיפור של לומברדי הוא שיצר תמונת הווה כל כך מורכבת רק באמצעות עיפרון, מחק, סט סרגלים, כרטסות ותשומת לב כפייתית לפרטים. הסרט ממחיש הן את פשטות עבודת הרישום והן את היקפיה הקשים לתפישה. תרבות ידע הלקוחה מעידן אחר, אנלוגי, ידני ואנטי-טכנולוגי, המצליחה להפיק מפת-עולם סימולטנית של תאגידי ענק, עסקאות אפלות, מניות קש, הרצות בורסה, טרור גלובלי ובנקאות-רשע, להפוך את הווירטואלי וההיפר-מציאותי למוחשי.

האם העניין שלו היה להנציח בעיפרון את המקובלה ש”ידע הוא כוח”? האם היה ארכיבר אובססיבי שהמידענות השתלטה עליו, שקוע עד מעל צווארו בקונספירציות? האם היה אמן פוליטי, ממשיכו של האנס האקה כפי שטענו רבים? האם עשה דקונסטרוקציות או דווקא אינטגרציות? מבקרת האמנות רוברטה סמית כתבה עליו שעיסוקו בידע טהור הופך אותו לאמן קונצפטואלי, אבל שבמידה רבה היה בעצם “תחקירן של אחרי המעשה”. שהרי השתמש רק במידע בדוק, מוצלב, מפורסם ופתוח לציבור. להבדיל מחובבי קונספירציה אחרים, לומברדי לא עסק בתיאוריות חלופיות, הזויות יותר או פחות, לפרשיות מסוכמות, אלא להיפך.

תלוי בחדרו

באחד הראיונות עמו אמר לומברדי שהצופה האידאלי עבורו הוא תחקירן עיתונות המכסה פרשיות שערורייתיות. ואכן, מהסרט עולה שאולי לא רק שדה האמנות צריך להתמודד עם עזבונו. שמעבר לצורניות המרהיבה שלהם, כומסים הרישומים ידע שעדיין לא עובד, לא נקרא. ג’ו אמריאן, הגלריסט שלו, מודה שאינו יודע לחבר בין הנקודות, להבין את ההערות שהשאיר לומברדי אחריו, למצוא בהן פשר פוליטי. עבודותיו מצויות במוזיאונים ובאוספים רבים ויצירת המופת שלו, “BCCI, ICI & FAB“, על קריסת בנק האשראי והמסחר של 1991, הוצגה בדוקומנטה האחרונה.

אמריאן מספר בסרט על מקרה בו רוכש פוטנציאלי נרתע משום שגילה ביצירות שמות של מכרים וקולגות. בהזדמנות אחרת שאל אמריאן את לומברדי איך ירגיש אם חשוד בשחיתות ירכוש את עבודתו כדי להסתיר את המידע עליו, שיקנה שתיקה. לומברדי ענה שהוא מקווה שאינו חשוב עד כדי כך. “כשעבודת אמנות מתגלגלת בשוק המשני קשה לעקוב אחריה” אומרת וגנר בראיון, “אבל במהלך הצילומים לא היו לי שום בעיות של גישה לעבודות, אפילו לאלה שהחליפו כמה בעלים מאז הרכישה הראשונה”.

בשנת 2000 השתתף לומברדי בתערוכה חשובה ב-PS1 ונאלץ לשחזר לקראתה עבודה שהתקלקלה. היה לו שבוע בלבד לשם כך והוא התרגש, בלע יותר מדי טיילנול ובקושי ישן. מייד אחרי הפתיחה העביר את כל מפעל חייו לגלריה PIEROGI בצירוף יפוי כוח. אחרי כמה ימים נמצא תלוי בחדרו. הסרט רומז יותר מפעם אחת שלומברדי לא התאבד, או שהתאבד בנסיבות מחשידות. אמו, “פרפקציוניסטית של פרטים קטנים” כהגדרתה, שמה לב שרישום אחד שלו נעלם מחדרו לאחר המוות. שהודעות המשיבון שלו נמחקו. הבולשת צותתה לטלפון של אמריאן. האמן ג’יימס סיאנה מעלה את האפשרות ש”קרה לו משהו” מאחר שחשף את עצמו לסכנה. עוד ועוד אנשים אומרים לגבי מותו “הוא ידע הרבה דברים” בטון ממתיק סוד, אולי מפני שאינם מבינים את משמעות והיקף יצירותיו ואין ביכולתם לפרט, אולי מפני שהם מעדיפים להיתפש כעלגים ובלבד שלא יגמרו כמוהו, אולי מפני שזה נוסח מלבה דמיון, רומז ל ‘המשך יבוא’ נוסח סרטי מתח יותר מאשר לסופיות ההתאבדות של פרנואיד לא-נרדף.

חובבי תאוריות-הקשר מקשרים בין התאבדותו להתאבדויות מסתוריות נוספות של גיבורי יצירותיו, ביניהם המאפיונר רוברטו קאלבי וג’ים האטפילד, מחבר הספר “בן מזל”, שקישר בין בוש הבן לסחר בקוקאין. הסרט אינו מעלה השערות רציניות או מבוססות בעניין מותו אלא מסתפק בזריעת חשד. “לא ידועה לי שום היעלמות של רישום נוסף מלבד זה שאמו של לומברדי מספרת עליו, שנעלם מ’זירת הפשע’ – כפי שהאם קוראת לדירתו”, אומרת וגנר, “אבל מאחר שהרבה מאוד סקיצות שלומברדי הכין במהלך חייו לא קוטלגו, אין דרך לקבוע בוודאות שאנחנו יודעים איפה כל העבודות שלו”.