DOROTHEA TANNING
דורותאה טאנינג
Доротея загара
ドロテア・タニング
nue couch
source: dorotheatanningorg
In her own words…
Dorothea Tanning was born in 1910 in Galesburg, Illinois and attended Knox College in her hometown before studying painting in Chicago (haunting the Art Institute where she learned what painting was.) In 1941, now in New York, she met the art dealer, Julien Levy, and his surrealist friends, refugees from Nazi occupied France. Late in 1942 Max Ernst visited her studio, saw a painting, (Birthday), and stayed to play chess. They would have 34 years together, at first in Sedona, Arizona (a mere outpost at the time). Here she would continue to paint her enigmatic versions of life on the inside, looking out: The Guest Room, The Truth About Comets, Eine Kleine Nachtmusik, Interior with Sudden Joy, Insomnias, Palaestra, Tamerlane, Far From. By 1956 Max and Dorothea had chosen to live and work thenceforth in France. Though Paris was headquarters, they preferred the country quiet lure in Touraine and Provence. These years included, for Dorothea Tanning, an intense five‐year adventure in soft sculpture: Cousins, Don Juan’s Breakfast, Fetish, Rainy Day Canapé, Tragic Table, Verb, Xmas, Emma, Revelation or the End of the Month, Hôtel du Pavot Room 202.
Max Ernst died on April 1, 1976 and Dorothea faced a solitary future. “Go home,” said the paint tubes, the canvases, the brushes. Returning to the United States in the late 1970s, and still painting, Tango Lives, Woman Artist, On Avalon, Door 84, Still in the Studio, Blue Mom, Dionysos S.O.S., she gave full rein to her long felt compulsion to write. Words, poetry. Written, read, heard. Would she join these voices even then? Her poems have since appeared in a number of literary reviews and magazines, such as The Yale Review, Poetry, The Paris Review, The New Yorker, The Boston Review, The Southwest Review, Parnassus, and in Best Poems of 2002 and 2005. Her published works include two memoirs, Birthday and Between Lives, a collection of poems, A Table of Content, and a novel, Chasm.
At present Dorothea Tanning lives in New York City, breathes words, as well as air, and looks at her paintings with amazement. It is 2009.
About the artist
Dorothea Tanning died at her home in New York City on January 31, 2012. She was 101 years old, and had just published her second collection of poems, Coming to That (Graywolf Press, 2011).
.
.
.
.
.
.
.
source: tateorguk
Nue couchée, 1969-70, is one of a group of soft sculptures made by Tanning that evoke the female body. Here the pink fabric, the emphatically, even outrageously, rounded forms, the suggestion of vertebrae made by the table tennis balls inside the sculpture, and the limb-like extrusions which, in folding back on themselves, help balance the horizontal sculpture, combine to create this metamorphic ‘nude’. Its form can be seen as closely related to other pink fabric sculptures of the period, such as Emma, 1970 (collection of the artist), and the headless creatures that appear to burst out of the walls in Hotel du Pavot, Chambre 202, 1970-3, one of which also has inside it table tennis balls, suggesting vertebrae (Musée National d’Art Moderne, Centre Georges Pompidou, Paris). It also relates closely to Tanning’s treatment of the body in her paintings from the late 1950s and 1960s which evoke bodies and couplings in scenes suggestive of delirium and abandon.
Tanning herself always stressed the absolute continuity of her approach: her way of doing things changed but her preoccupations – often informed by literary memories – remained the same. Nue couchée (1969-70), with its outrageously displayed bottom and languorously crossed limbs, seems to invite comment about Tanning’s representation of female sexuality and to have little to do with Romanticism. In a letter to the author, however, Tanning recalled with pleasure the way the sculpture was once displayed at the Zabriskie Gallery, New York – placed on a low plinth and encased in Perspex – and how this had reminded her of a scene described in Phantastes (1858) by the Scots writer George MacDonald. In his novel the hero enters a cave and discovers a block of pure alabaster in which he can dimly see the sculpted marble form of a beautiful woman. Entranced by her beauty, he sings to her and brings her to life. But the woman proves to be an evil spirit who nearly lures the hero to his death.
This shows how those who would separate Tanning’s work from a context of imaginings miss its fantastical and narrative dimension. It also throws light on the gulf that has emerged between Tanning’s own vision of her work and those of the critics and historians who would analyse it in terms of gender and sexuality. Criticising writers who have focused on feminist or psychoanalytic interpretations of her images, she herself has stressed in her writings and statements that her works spring, on the one hand, from her sensuous pleasure in colours and in the materials of art, and, on the other, from ideas emerging from her unconscious. For her mystery and surprise are integral elements of her work, its core subject matter.
.
.
.
.
.
.
.
source: minhaantenaparabolicablogspot
Dorothea Tanning nasceu em 25 de Agosto de 1910 (Galesburg, EUA). Pintora, gravurista, escultora, poeta e romancista. Desde muito nova já fazia ilustrações e lia romances góticos. Trabalhou em diversas áreas , inclusive com arte comercial, até que viu uma exposição que mudou sua vida: Arte fantástica: dadaísmo e surrealismo.
.
.
.
.
.
.
.
source: tapuzcoil
והיא אמנית חשובה, אחת משורה של אמניות סוראליסטיות שהבטחתי לעצמי לכתוב עליהן כאן.
בציור למעלה – פורטרט עצמי של האמנית, יחפה וחשופה, לידה חיה אגדית משונה, שזנבה מזכיר את שולי הבגד של האישה, ספק ענפים ספק חלקי גוף, מאחוריה אינסוף דלתות פתוחות. תקווה? ציפיה? אפשרויות רבות העומדות בפניה? קשה לדעת. את השם לציור, Birthday, בחר מקס ארנסט.
שלא במפתיע, האמניות הסוריאליסטיות נדחקו לשוליים. לאורך ההסטוריה של תולדות האמנות, רק נשים מעטות הרחיקו מעבר לאפיזודה, או בהיותן אשתו של. גם דורותאה טאנינג זכתה בתואר “אשתו של”. היא הייתה נשואה למקס ארנסט עד מותו ב-1975. הם הכירו ב-1942, הם שיחקו שח ביחד. והוא התאהב בה.
מצאתי צילום של לי מילר מ-1946 שממחיש את הפער הזה, בין האמן הגבר לאישה.
דורותאה טאנינג ומקס ארנסט
דורותאה טאנינג ומקס ארנסט נישאו בחתונה כפולה, יחד עם מאן ריי וג’ולייט בראונר. הם חיו מספר שנים באריזונה ואז עברו לצרפת. כל אותו זמן ציירה, ולפרנסתה עבדה כאמנית מסחרית בתחום האופנה והפרסומת ועיצבה תלבושות לתאטרון.
זהו הציור האהוב עלי ביותר שלה. הוא קרוי על שם יצירתו של מוצרט “מוזיקת לילה זעירה”, מתוארת בו סצנה דמוית חלום המתרחשת כנראה במסדרון של מלון. חמנית ענק נשרכת על המדרגות ומשתרעת סביב ילדה, עלי הכותרת שלה זקופים כמקשיבים, שערה של הילדה מזדקר מעלה כמגיב לעלי הכותרת, דמות נוספת עומדת בצד, חשופה, ספק בובה ספק ילדה, ממוללת עלה כותרת ענק, כל הסצנה נראית כלקוחה מתוך אגדה גותית.
בשנות השישים סגנון עבודתה השתנה לחלוטין, חל אצלה שינוי הדרגתי של מעבר למופשט ובשנות השבעים החלה לפסל בבדים, פיסול רך.
בשנות התשעים עברה אירוע מוחי שהקשה עליה לצייר ובכל זאת המשיכה היא ציירה את “שפה אחרת של פרחים” עד שנפלה ושברה את פרק ידה ומאז התמקדה בכתיבה. בשנים האחרונות כתבה שתי אוטוביוגרפיות וספרי שירה.
.
.
.
.
.
.
source: ameblojp
1969年から、ドロテア・タニング (Dorothea Tanning) は綿布などの生地を使った「柔らかい彫刻」を作り始めました。
「横たわる裸体」
新たな技法にチャレンジした彼女は、それまで絵画を通して展開していた想像世界の物語を、三次元のイメージとして表現することを試みました。この時期の初めのころに発表された「横たわる裸体」は、シュールでユーモラスな腕と足、背骨が浮き出た背中、お尻の柔らかい曲線など、不思議で超現実的な存在感を持ったオブジェです。