Slow Motion Car Crash

source: makocoil

תאונות הדרכים הפכו לחלק ממציאות החיים המודרנית, סוג של תג מחיר כבד שיש לשלם בעבור חופש התנועה שהעידן המוטורי העניק לכולנו. האמן האמריקאי ג’ונתן שיפר החליט לטפל בנושא התאונות ולהפוך אותן לאמנות המוצגת בגלריות נחשבות מסביב לעולם.
במציאות נדרש רק שבריר שנייה כדי לגרום למשהו גדול ומסיבי כמו מכונית לשנות את צורתו לחלוטין ולהמעך, אך שיפר בחר בעבודתו האמנותית לשנות את מימד הזמן ולהפוך את ההתנגשות לאירוע מאוד, מאוד איטי ורב שלבי.

אל תטעו, לא מדובר בעבודת וידאו המוקרנת בהילוך איטי אלא במיצג בגודל מלא הכולל מכונית אמיתית שנמעכת במהלך התערוכה.

אחרי שעשה לפני מספר שנים מיצג בשם “המוות הבלתי נמנע של השרירים האמריקאים” בו צמד מכוניות שרירים אייקוניות התנגשו חזיתית אחת בשניה באירוע שנמשך לא פחות מ-6 ימים, לאחרונה החליט למתוח את גבולות הזמן אפילו יותר ובשבועות האחרונים הציג במסגרת פסטיבל בניוקאסל-אפון-טיין בבריטניה יצירה נוספת הכוללת התנגשות.

הפעם הייתה זו מכונית מסוג פולקסווגן גולף שתנגשה בקיר, אלא שכעת במקום תהליך הנמשך “רק” 6 ימים ההתנגשות נמשכה לא פחות מ-4 שבועות מלאים בקצב התקדמות של 7 מילימטרים בשעה.

תאונת דרכים במוזיאון
מכונית הגולף בשבוע השלישי של המיצג צילום : האתר הרשמי
למרות שדי קשה לדמיין שמהירות כל כך איטית יכולה באמת לגרום לנזק ממשי מסתבר שכשמדובר בלחץ קבוע ובלתי פוסק המושג בעזרת מסוע הידראולי רב עוצמה שדוחף כל העת את המכונית אל עבר הקיר בסופו של דבר גוף המתכת המסיבי נכנע והמכונית נמעכת לאיטה.

מי שטרח לבקר בתערוכה בכל כמה ימים בהחלט נכח לראות בכל פעם את המכונית במצב אחר, אך צופים מזדמנים במיצג התקשו להבחין שלמעשה השינוי מתרחש כל העת אל מול עיניהם.

בכל מקרה, מצלמה שהותקנה במקום תיעדה באופן אוטומטי את כל התהליך וכל שבוע הפך לסרטון קצר בן מספר שניות בו הוקרנו ברצף במהירות גבוהה התמונות שצולמו אחת לחצי שעה.

שיפר החליט להתעסק בתאונות ובהתנגשויות לאחר שהבחין שמרבית האנשים נוטים להסתכל בעניין רב במכוניות אחרי תאונות, בהתנגשויות במרוצי מכונית ואף מצפים לראות בכל סרט פעולה שמכבד את עצמו שלל סצנות הכוללות התנגשות של מכוניות. שיפר החליט לנסות להבין מה, מעבר לסקרנות, כל כך מעניין אותנו במעיכה של גוף המתכת והגיע למסקנה שבעידן המודרני מכוניות הפכו לשלוחה של הגוף והאגו של כולנו וכאשר אנו מביטים ברכב נהרס, אנו למעשה, בתת מודע, מסתכלים גם על הנשמה ועל המוות הבלתי נמנע שלנו.

שיפר מסביר שהחליט ליצור מיצג המאריך את זמן התאונה כדי לאפשר לאנשים להביט לעומקם של דברים ולעקוב אחר תהליך השינוי שמתרחש בעת תאונה שבמציאות, בגלל המהירות הגבוהה שלה, הוא כמעט בלתי נראה. שיפר מציין שאמנם בעבר תהליכים שכאלה נראו בעבודות שעשו שימוש בטכנולוגית וידאו שהוקרנה בהילוך איטי המאפשר להבחין בתהליך אך הסביר שהיחוד בעבודה שלו היא בעצם היותה מוחשית, תלת מימדית ובגודל מלא ומאפשרת לכל צופה לבחון את האירוע מזווית הראיה המיוחדת שלו.
.
.
.
.
.
.
.
source: unwirehk

撞車是幾秒一瞬間，意外後的傷者都可能不知那幾秒發生甚麼事。美國藝術家 Jonathan Schipper 的作品向來試圖尋找時間的那一剎，今次在英國的藝術展覽上，把撞車的時間由幾秒延長幾星期。一輛 Volkswagen Golf 以每小時 7 毫米的速度撞擊一間純白色的商店牆面，慢到你根本不知道在「意外」發生中。

這部 VW Golf 已去除任何可能引發爆炸的燃油，並靠在牆身裝上的液壓軌道推動，撞毀車頭的位置。Jonathan Schipper 過往的『撞車』作品慣常同時撞擊兩部車，這是他首次只動用一輛車。大家可以在 YouTube 上看到，『撞車』第一個星期和第三個星期前後的變化。
.
.
.
.
.
.
.
source: avfestivalcouk

Jonathan Schipper’s work provides an alternative way of experiencing the world by slowing down physical events to almost imperceptible movement. His slow motion car crash sculptures are actual cars moving at speeds of 7mm per hour into a choreographed collision. The spectacular moment of the car crash is rendered safe and almost static. With a dramatic inevitability that reflects our own mortality, over the course of the Festival month the car is eventually destroyed.

Biography
Jonathan Schipper was born in Chico, California and studied at the San Francisco Art Institute. His sculptural work provides an alternative way of experiencing the world by slowing down physical events to almost imperceptible movement. His work has been exhibited internationally including the following venues and events: Swiss Institute, New York; Kunstmuseum, Wolfsburg; Pierogi, New York; AUTOBODY, Marfa Ballroom, Texas; Museum Tinguely, Basel; and Artefact Festival, Stuk Arts Centre, Leuven.
.
.
.
.
.
.
.
source: oppositionart
Hermetically sealed in our noiseless cars, smooth rides, and soundless interiors, we occupy a mental space not impacted by reality. Inside the car, waves of symphonies flood our ears. Driving our Infinity’s, sealed in our Kubrickian vehicles, floating over roads in our reality suspension systems, we live in a hyperbole of speed, rushing along in our death avoidance devices, lost in translation.

We stop and look at a car wreck to reacquaint ourselves with the lost velocity,
to reconnect with cause and effect. For we live increasingly in a world without effect, without impact.

Speed changes meaning, changes the effects of catharsis.

Jonathan Schipper’s Slow Motion Car Crash is a machine that advances two model cars slowly toward one another over a period of one month, ending in an inevitable collision. Represented by a functioning wall-mounted model, Crash is conceived of as a full-scale piece where the spectator is front and center to the event. Writ large as cinemascope, this is the kind of car crash you can crawl inside of, like an Aztec skin coat.

Because of the reduced velocity of the event, the motion of the cars is undetectable, invisible to the naked eye. The speed has been distilled out of the piece. While speed has been removed, it sits like an erased De Kooning, ever present in the work. The crash implies it, leaving a relic of its transformative power.

If there is no speed, when is the act of death implied? We are watching for it. In our galleries, in our cars, as we slow down to look. Where is the point of transformation?

By reducing a crash to its Newtonian elements, by compartmentalizing the components, can we isolate the moment of transformation, box it back in, recapture it? If we slow things down can we catch death by the tail?

The futility of the pursuit is central in Schipper’s work. The mystery unveiled under the microscope always seems to reveal smaller components of mystery, drawing us around an Escher staircase.

A therapist once said you can never really know trauma, its inequities. Nevertheless people are still compelled to return to the scene of a trauma, to look for resolution to the inequities. To answer the mystery of why. The therapist spends her life reconciling people to their fates.

Lucky for the Met, artists don’t listen well to therapists.

SPECTACLE

There is a diaristic tone in much of Jonathan’s work. Often the space is intimate, naked. Figures confront themselves and their bodies while answering to a larger history in the crowd. Similar to the act of writing out one’s thoughts, it is a private publicized experience, like praying in church.

What does it mean to have an intimate experience in public? To meet one’s maker in a crowd? What does that intimacy mean? How does the group substantiate our catharsis? What is spectacle?

The crowd is reoccurring in ritual. The hypnotic falling back into the will of the mass, a giving into force, going with the flow, becoming one with the universe. Relinquishing control to the point that you face fate effortlessly, letting the roller coaster sweep you home. Becoming one with the uncontrollable instead of being in conflict with it.

Substantiating one’s existence in the secular world, knowing one is alive – feeling it – seeing it. This is a by-product of ritual, art, and religion.

Jonathan uses the gallery to reconfigure the mass by reassembling the audience, event, and sacrifice. All the components of the ritual are here now rudely crowding into the gallery space, into our new Church of The Individual Voice.

Through the looking glass we come. From our self-conscious evaluation space, our forum for breaking down the spectacle, our laboratory of the known object, into the Roman Forum we step. In Halloween costumes we come, as cowboys and Indians, as Aztecs, Romans, and Christian slayers, dragging with us, into the New World, old meanings in new plastic suits.