תצוגה חד-פעמית
עבודתו החדשה והמבריקה של קרסטן ניקולאי בוחנת את הרעיון של שפה אוניברסלית והיא מוצגת כעת במוזיאון ד’ארט עכשווי של מונטריאול עד ה-17 ביוני. הנה הצצה לאחד מ-24 המודולים המרכיבים את המכלול. יצירה אודיו-ויזואלית זו היא ארכיטיפית לפרקטיקה האמנותית של ניקולאי המשלבת מחקרים בקוגניציה, מערכות ארגון עצמי, צליל כתופעה פיזיקלית ומבני לולאות המבוססים לרוב על מודלים מתמטיים וקיברנטיים.

האופנאית הנודעת קו קו שאנל אמרה פעם, שההבדל בין אופנה לארכיטקטורה, הוא בפרופורציות.
Tara Keens-Douglas סיימה עתה את לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטה של אונטריו קנדה ובעבודת הגמר שלה Ecstatic Spaces, היא חוקרת את הקשר בין תלבושות הקרנבל בארץ מולדתה טרינידד, לארכיטקטורה אישית. באמצעות מבני לבוש מנייר לבן העוטים נשים, היא ממחישה כי התלבושות הגרוטסקיות של הקרנבל יוצרות הגזמה וסובלימציה, הן מהוות כלי תקשורת בין הגוף לחלל, הן דרך לביטוי עצמי, הן רוויות הומור, לועגות לרצינות של העולם הפוליטי שמנהל את חיינו והן חוצות מעמדות. התלבושת היא אם כך הארכיטקטורה של הגוף, מעצימה את הגוף ונותנת לו פרופורציות שאין לו ועושה לו אידיאליזציה. התלבושות גם מעניקות זהות לקהילה, ומאפשרות לנו לצאת מתוך גופנו ולהתחבר למשהו רחב יותר, לאקסטזה של הפסטיבל שמסביב.

Дэвид Blazquez
Human Forniture
הצלם דיוויד בלסקז, בן 32, חוקר את הגוף האנושי בדרך חדשה. הוא מעלה את הרעיון של “ריהוט אנושי” שהוא מאוד מקורי, מערבב אותו עם הרעיון של דיוקנאות עצמיים (כי דיוויד בלסקז עצמו מופיע בתמונות), עירום וטכניקת השחור-לבן. כתוצאה מכך אנו יכולים לראות רהיטים רגילים רבים מהבית שלנו (קרש גיהוץ, שולחן ארוחת ערב) המוצגים בצורה “אנושית” יוצאת דופן. אוסף זה של תמונות “רהיטים אנושיים” היו תערוכת היחיד הראשונה של דיוויד בלסקז בסביליה בגלריה אל פורמטה. כדאי לצפות בתפיסת הצילום שלו גם בעתיד הקרוב, מי יודע עם איזה סוג של רעיונות הוא יכול להגיע.

popular unrest
תסיסה פופולרית, היא דרמה מרובת פרקים המתרחשת בעתיד בדומה להווה. אולם כאן, כל עסקאות החליפין והאינטראקציות החברתיות מפוקחות על ידי מערכת הנקראת ‘הרוח’. פריחה של רציחות בלתי מוסברות פרצה ברחבי העולם. לעתים קרובות הם מתרחשים בפומבי, אך עדים לעולם אינם רואים תוקף. באופן מסתורי באותה מידה, קבוצות של אנשים לא קשורים מתקבצים לפתע בכל מקום, צוברים חברים חדשים במהירות. ללא הסבר, הם מרגישים תחושה עמוקה ומתמשכת של חיבור זה לזה.

הסרט חוקר עולם שבו העצמי מצטמצם לביולוגיה פיזיקלית, כפוף ישירות לצרכי ההון. בתי מלון מציעים משרתים מחממים מיטה בכל חדר, אנשים נקנסים על כך שלא מונעים מחלה צפויה, שמירה על משקל מזון אוכלים את המעכל מבפנים ומובטלים מחזירים את חובם לחברה באנרגיה פיזית. אם מצד אחד זה מרמז על שליטה מוחלטת של החיים על ידי ערך חליפין, האם הקבוצות מציעות מוצא?

צולם בלונדון עם צוות של שנים עשר שחקנים ראשיים, צורת הסרט שואבת בחלקה השראה מ”אימת הגוף” של דיוויד קרוננברג ומדרמות הטלוויזיה האמריקאיות CSI, Dexter and Bones, שבהן המציאות נתפסת דרך פורנזיה פורנוגרפית של תופעות אמפיריות וקרביות. כמו בעבודות הווידיאו האחרונות של גיליגן, המבנה האפיזודי של הסרט מקבל את הראייה שלו מהטלוויזיה ומהיכולת של המדיום להפיץ את קו העלילה שלו בשלבים.