Кацуо Оно
가즈오 오노
大野一雄
קזואו אונו
大野一雄

eikoh hosoe

source: artblart

“The camera is generally assumed to be unable to depict that which is not visible to the eye. And yet the photographer who wields it well can depict what lies unseen in his memory.”
Eikoh Hosoe
.

“This exhibition brings together four seminal series by Eikoh Hosoe, a leading figure in modern Japanese photography. Taken over five decades, The butterfly dream 1960-2005, Kamaitachi 1965-68 and Ukiyo-e projections 2002-03 are driven by Hosoe’s longstanding fascination for the revolutionary dance movement butoh and for its charismatic founders, Tatsumi Hijikata and Kazuo Ohno. Together these series epitomise his unique style, which combines photography with elements of theatre, dance, film and traditional Japanese art, and uses mythology, metaphor and symbolism. Using the latest digital technology, Hosoe prints his photographs on washi paper, mounting them in the traditional Japanese manner as scrolls and folding screens, thereby suggesting a new way of ‘reading’ his series as a continuous narrative. Hosoe’s interest in examining the beauty and strength of the human body is best seen in his acclaimed series of extremely abstract nudes, Embrace 1969-70. The models are butoh dancers associated with Hijikata.

For over fifty years, internationally acclaimed Japanese photographer Eikoh Hosoe has been producing cutting edge works demonstrating a unique mastery of the photographic medium. Early on in his career he abandoned the documentary style prevalent in the post-war years and produced photographs that breathed a sense of experimentation and freedom into photography. By calling on mythology, metaphor and symbolism he created images that broke the bounds of traditional photography. Hosoe developed a unique style situated at the crossroads of several different art forms, combining photography with elements of theatre, dance, film and traditional Japanese art.

From the early days of his career Hosoe’s destiny became linked to butoh, the revolutionary performance movement formed in post-war Japan. His close relationship to Tatsumi Hijikata and Kazuo Ohno, the two pivotal figures of butoh dance, forms the basis for his seminal series such as Kamaitachi, Embrace, The butterfly dream and Ukiyo-e projections, included in this exhibition.

This exhibition also highlights Hosoe’s extraordinary creativity and mastery of photographic printing techniques. Having experimented with both film-based and digital techniques to develop new methods of photographic expression, in recent years, he has started to use digital printing technologies on Japanese handmade paper (washi) and mounts his works in the form of traditional Japanese scrolls and screens. These ‘photo-scrolls’ provide a fascinating new reading of Hosoe’s work and underline his commitment to push the boundaries of photographic expression.

Hosoe gained recognition in the late 1950s when he began to develop his close-ups of the human body. Embrace, a series of black-and-white, abstract nude photographs, encapsulates Hosoe’s strive for originality in this photographic genre.

Through the novelist, Yukio Mishima, Hosoe was to meet Tatsumi Hijikata, one of the founders of Butoh dance. After seeing Hijikata’s performance, adapted from the novel Kinjiki (Forbidden Colours) by Mishima in a small Tokyo theatre, Hosoe was inspired and began photographing the Butoh dancer, a collaboration which continued for many years and culminated in the series Kamaitachi (1965-1968). This series, shot on various locations in the rural Tohoku region, integrated elements of dance, theatre and documentary into a cinematic work that aimed to recreate and dramatise Hosoe’s childhood memories.

Hosoe’s association with Butoh also led him to photograph the renowned Butoh performer, Kazuo Ohno. Released in 2006 in celebration of Ohno’s 100th birthday, the series The butterfly dream is a poignant visual documentary of Ohno’s artistic development over 46 years. While they retain the drama intrinsic to Butoh, Hosoe’s photographs of Ohno focus in on details of Ohno’s body, the curve of a wrist or a facial expression caught between agony and ecstasy.

Hosoe’s latest colour work, Ukiyo-e Projections, revisits his early work by linking it into ukiyo-e and Butoh dance. This series was born when he found out that the experimental Asbestos Dance Studio, founded by Hijikata and his wife, was to close in 2003 after forty years of activity. Upon hearing about the closure, Hosoe felt the need to pay a photographic tribute “to express gratitude for all that it had produced.” Ukiyo-e Projections was completed on stage at the Studio during a series of sessions in 2002 and 2003. For this series Hosoe created what he calls a “photographic theatre,” projecting a mixture of his own photographs with ukiyo-e prints on to the white-painted bodies of young Butoh dancers. The series explores many of the themes that recur in his work: sexuality, the human form and movement.

Eikoh Hosoe: Theatre of Memory highlights Hosoe’s mastery of photography through his four seminal series, Embrace, Kamaitachi, The Butterfly Dream and Ukiyo-e Projections, showing Hosoe’s sensibility for theatre, performance and the human body. It further demonstrates his creativity and mastery of photographic printing techniques. Throughout his career Hosoe, a master printer, has experimented with both film-based and digital techniques to develop new methods of photographic expression. In recent years, he has combined new printing technologies with Japanese washi paper to present his work on traditionally made silk screens and scrolls.

This is the first solo exhibition of Hosoe’s works in Australia. Hosoe, 77, is currently completing a new series of works on the sculpture of Auguste Rodin. The exhibition Eikoh Hosoe – Theatre of memory is realised in collaboration with Studio Equis, France.”
.
.
.
.
.
.
.
source: danzahoy

Kazuo Ohno, creador y leyenda de la danza butoh, murió a los 103 años, el 2 de junio en Yokohama, Japón, a causa de una falla respiratoria. Considerado, junto con Tatsumi Hijikata (1926-1949), el fundador de este género que surgió como respuesta a los horrores de los bombardeos sufridos por Japón durante la Segunda Guerra Mundial (1939-45), nació en Hakodate, Hokkaidō.

Comenzó sus estudios de danza en 1933, poco después de ver a la bailarina de flamenco Antonia Mercé y Luque, conocida como “La Argentina”, a quien, 50 años más tarde, le dedicó un trabajo llamado “Admirando a La Argentina”, en el que se transformaba en la legendaria bailaora.

Comenzó en 1960 a trabajar directamente con Tatsumi Hijikata, y ambos formaron el núcleo de lo que hoy se conoce como butoh tradicional.

Durante las últimas dos décadas de su vida, en una silla de ruedas, Ohno siguió enseñando y realizando espectáculos con su hijo Yoshito.

En octubre de 2006, poco después de su cumpleaños número 100, una editorial japonesa publicó un libro en su homenaje con fotografías de Eikoh Hosoe titulado “El Sueño de la Mariposa”.

Ohno pensaba que: “la danza se inicia con la gravedad, la importancia de la vida humana o con la confusión del vivir” y repetía: “si me olvidara de algunos de estos elementos al subirme al escenario, me olvidaría al danzar de la vida misma y como respuesta los espectadores no serían tocados”.

Fue maestro de educación física y comenzó a tomar sus primeras clases de danza a los 46 años, guiado por la alemana Mary Wigman, una de las pioneras del expresionismo.

Una de sus célebres enseñanzas: «La gente que, a causa de su cuerpo, piensa que morir es triste, ha dejado ya de vivir».
.
.
.
.
.
.
.
source: wikipedia

大野一雄（1906年10月27日－2010年6月1日）是日本舞踏家，開創了「暗黑舞踏」，並因此成為舞踏界權威與精神象徵。
大野生於北海道函館市，1933年受舞蹈家La Argentina啟發，才以近而立之齡正式學習舞蹈，可謂大器晚成。約莫50年後，他以獨舞《阿根廷娜頌》向她致敬。
1960年，大野開始與土方巽直接合作。土方巽稱得上是舞踏技藝鼻祖，但不同於大野做為一位獨舞家，土方較擅長技巧與編舞部分。
大野篤信浸信會，並長期任教於橫濱一所私立基督學校。
邁入高齡後，大野著手指導其子大野慶人，並曾一同進行演出。
.
.
.
.
.
.
source: baikebaidu

大野一雄（1906年10月27日－2010年6月1日）是日本舞踏家，开创了「暗黑舞踏」。
生平简介
1906　10月27日出生于北海道函馆
1926　就读于日本体育会体操学校（现?日本体育大学的前身）
1929　1月观看了帝国剧场西班牙舞蹈的“舞姫”受到启发
1933　进入了石井漠舞蹈研究所学习了一年的舞蹈
1936　加入了在日本现代舞界占主导地位的“江口?宫”舞蹈研究所
1949　11月第一次大野一雄现代舞公演。《鬼哭》《Tango》《Rilke?菩提树的初花》《Ernest家的塑像》《Ernest》《螳螂》(东京、神田共立讲堂)
1959 4月、大野一雄现代舞《老人与海》公演。同台演出有他儿子大野庆人，舞台导演：土方巽（东京、第一生命厅）
9月、参与650 EXPERIENCE表演。《禁色》（2部?改订版）。同台演出：土方巽、大野庆人等（东京、第一生命厅）
1960年代 与土方巽一起使“舞踏(BUTOH)”走向成熟的十年
1980　5月、第14次Nancy国际戏剧节《La Argentina颂》、《御膳》公演。（法国?Nancy Poirel剧场）1995　
5月、主演Daniel Schmid导演的电影《被写的脸》、《KAZUO OHNO》
2001　10月、东京国际舞台艺术节《花》公演。(东京新宿)
2002　1月、第一次朝日舞台艺术奖获得特别奖。主办：朝日新闻社
5月、越后妻有三年展大地艺术节热身展,花展「天空散华?在妻有乱舞的郁金花-中川幸夫“花狂”」舞蹈演出。（新泻?越后妻有信浓川河川敷）
2003　9月、野外公演《死的脉络》。共同演出：大野庆人等（岐阜养老公园）
10月、出演土方巽的《肉体的超现实主义　舞蹈家土方巽抄》。（神奈川?川崎市冈本太郎美术馆）　
2006 10月、大野一雄诞生百岁节，舞蹈家大野一雄摄影展　“神秘的身体”展出
主要成就
大野一雄1906 年生于北海道函馆，一生历经明治、大正、昭和、平成等时代，与土方巽并列为日本“暗黑舞踏”的两大宗师。“跳舞吧，只要心跳声还继续响着。”是他的格言。全身抹白的阴阳魔鬼形象是大野的经典造型，一方面他将传统歌舞伎中的假面化之意义，延伸到舞踏对肉体的否定，专注于心灵的展露，另一方面，他把个人的差异性抹掉，使人回归自然和单纯;“光头”象征着脱离红尘、重回母体的原胎;“性别倒错”则是对现今社会男女角色地位被固定的反动，企图寻找人性中同质且人人皆具的原始根性。
《神秘的身体》——大野百岁纪念摄影展
在大野的身体上有岁月铭刻下的年轮，以及无法用语言来形容的身体表现。凡是看过他表演的人，都会从中寻找到一个全新的自我，得到一次心灵的洗礼。大野认为，舞踏表演的目的，在于呈现“灵魂的形式”，而这种来自灵魂最底层的动力，看似可怕、狰狞，实则深深触动生命的本质，与东方民族的农耕文化也有着密不可分的关系。
大野认为，舞蹈是一种对“自己”或是“生命”极为珍惜的心情。随着岁月消逝，肉体日渐衰弱，终至死去，但是，精神却会不断地往上提升，他曾说:“即使我死去，我的精神仍将继续跳下去。”
台湾舞踏家王玮廉曾在2005 年来到横滨，在大野一雄的舞踏工作坊里学习，他在日记里写道“: 大野躺在摇高了的床上，他不能动，不能说话，看不见，无法表达，张着如洞一般的口⋯⋯”在他看来，大野的魅力在于，一种既柔弱又强韧的美感，用身体去执行天马行空的想象，吸引着“缺乏自信，又看重自己”的人。
大野的表演语汇—暴力、躁急、排练、粗糙，但他创作出了惊人的欲望原型以及肉体景观。他强调应由生命的本体来引导舞蹈的形式，即精神重于一切—这也是为何大部分大野一雄的表演，都是独舞且形式近乎极简而缓慢的原故了。
大野一雄20岁时进入日本体育大学学习体操及舞蹈，其间他深受当时前往日本参加公演的著名西班牙现代舞蹈革新者La·Argentina的影响，对现代舞产生了浓厚的兴趣。毕业后于横滨的教会学校关东学院作为体育教师赴任，教授体操与舞蹈，同时也做了一些关于现代舞的表演尝试。在战争期间大野不得不暂时放弃他的舞蹈事业而随军远征。大野几乎历经了上一世纪所有历史的风云变幻，岁月的年轮深深地铭刻在他饱经世纪沧桑的身体上，战争遗毒的侵蚀在他皮肤上留下了各种斑痕。这个无需任何修饰的身体本身已经成为令人感动生命的张力呈现。他那犹如在地狱里摸索游弋的肢体，把我们的视象完全带入了一种灵魂的无间道。颤动的指头宛如敲击出一种来自异域的幽弦琴声，又仿如自黑暗中传来的神秘影音。
在第二次世界大战期间，大野一雄随日军征战新几内亚时被俘虏一年。在他结束俘虏生涯后由新几内亚返回日本的航船上，许多人因为饥饿与病痛的折磨而纷纷死去，甚至还有人因为不能忍受的痛苦而跳海自杀。因为见过了太多生命的死亡，大野最初是被这些大遍死去的生命所触动，以舞蹈方式哀悼亡灵、谴责战争的罪恶，并试图对日本皇权提出批判的意识。自这次悼念表演后，大野从此一发不可收拾，终生似与鬼魂共舞，无间于地狱与人生。复员后的大野一雄马上开始了他作为舞蹈艺术家的表演活动。50年代大野公演的《海蛰之舞》，便是根据这一战时体验而创作的。

50年代末期，大野一雄与日本著名的现代舞蹈艺术家土方巽相遇，在交流表演的碰撞中孕育了新舞踏BUTOH的诞生，创立了闻名世界的 BUTOH 流派。他们在吸纳西方现代舞同时也结合了传统日本舞佣的一些特点。主要是以身体语言来表现日本人民族内心精神世界的全新舞蹈形式。自BUTOH 流派诞生以来，其魅力一直为全世界所爱戴。舞踏（BUTOH）在日本同时又被称做“黑暗舞踏“（Ankoku Butoh）。大野与土方巽的舞踏团体先后在欧美以及其他一些国家演出。最初，大部分人们对舞踏表演中的荒诞造型、甚至丑陋的、充满阴暗的似黑暗地狱中鬼魂式的表演并不能完全接受，这种表演形式常常令观者感到不安、甚至恐惧。因为大野与土方巽的舞踏摈弃了传统舞蹈中所有优美的元素，更偏重于对生命意义的追问与反思、以及对宇宙自然苍生灵魂深处的探索和表达。大野常常以扮相怪诞、狰狞恐怖的形象出现在舞台上，舞台表演形式单纯，常常以独舞形式出现，节奏时而极其缓慢，仿佛在黑暗风暴中艰难探索前进。
暗黑舞踏
“暗黑舞踏”(Ankuku Butoh)，又称舞踏，是由大野一雄和土方巽(Tatsumi Hijikata 1928-1986) 在1959 年开创，它是当时艺术家结合传统日本舞踊和西方现代舞，重新诠释身体语言，并试图对日本皇权提出批判的一种新舞蹈形式。舞踏家表演时光头裸体，性别倒错，身上涂满白粉，着奇装异服，在舞台上暴烈呐喊，并配合扭曲变形的肢体语言，呈现一幅幅几近原始的画面。
大部分人对舞踏这些看似荒诞、丑恶、暴力、色情的表现形式感到不安，因为他们无法在舞踏表演中看到所谓线条优美、轻盈弹跳的舞蹈技巧。尽管如此，舞踏艺术确实是上世纪晚期现代舞蹈主要的发展方向之一，并在整个文化领域造成极大轰动。与舞踏诞生同时期的如: 文学家三岛由纪夫、摄影家细江英公、画家横尾忠则、音乐家黛敏郎等站在反抗保守势力之革新立场的有识之士，都积极参与这种前卫的艺术活动。自上世纪80 年代起，舞踏风靡欧美各地，各类国际艺术节、舞蹈节，纷纷邀约日本的舞踏团体参演。如今舞踏已成为一种独特而重要的舞蹈形式，包括莎士比亚古典戏剧和贝克特现代戏剧，都因此受到强烈影响。
.
.
.
.
.
.
.
source: ynetcoil

קזואו אונו, אבי סגנון מחול הבוטו היפני המודרני, הלך לעולמו בטוקיו בגיל 103. ביחד עם טאצומי היג’יקאטה, הניח את אבני היסוד לתנועה פוסט-מודרנית חדשה, שצמחה בשנות החמישים המאוחרות של המאה הקודמת.

ביפן הוא הביא את הבוטו אל במות העולם, הקסים קהלים רבים בתנועה האיטית ובאסתטיקה יוצאת דופן והיווה מקור השראה ליוצרים רבים גם בתחומי האמנות הפלסטית. אונו נפטר ביום שלישי ביפן כתוצאה מכשל נשימתי. הוא הותיר אחריו שני בנים, אח, שתי אחיות ושלושה נכדים.

אונו נולד באי הוקאידו למשפחת דייגים. הוא החל בלימודי המחול בשנות ה-30. בין מוריו היה גם הרקדן באקו אישי, שהתמחה במחול יפני מודרני. אונו

הופיע לאורך מרבית שנות חייו הבוגרים ואף בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות רקד בכסא הגלגלים שלו.

“התנועה שלו – אנטי-צורה”
“הוא צף באוקיינוס אינסופי של תובנות ומבחינה זו הוא נצחי. הוא מלווה אותי בכל מקום ונותן לי כוח”, מספרת תלמידתו הישראלית, מיה דונסקי. “הוא היה מורה ענק, שהאמין בך, הוא יצר מרחב עבור התלמידים שלו שהגיעו אליו מכל העולם. הוא פתח דלת רחבה לזרים כי ידע שאם הבוטו ייתקע ביפן, הבשורה לא תגיע רחוק. הוא לא עשה אודישנים כי בני אדם התאימו לו באשר הם. אונו קזואו היה פתוח לעולם כי ידע שאנחנו נפיץ את זרעי הבוטו”.

את התנועה של אונו קשה לה למלל למרות השעות הרבות שחלקו בסטודיו: “היתה בו יכולת מדהימה לכאורה לא לעשות שום דבר ותוך כדי כך לפרוש בפניך עולם שלם. אי אפשר להגדיר את התנועה שלו שהיתה למעשה אנטי-צורה. זו תנועה שהיא הוויה ורוח התחושות שהיו בו. הוא חי כל כך הרבה איכויות מנוגדות על הבמה כמו עצב ושעשוע, קלילות והרהור. זה עולם שלם שאתה לא רוצה למלל, אלא פשוט לחוות. זו הוויה שנושמת את עצמה”.

מותו של קזואו אונו לדידה אינו חותם את השפעתו. “הוא נצחי”, היא אומרת, “עכשיו צריך רק להתפלל שתלמידיו יהיו שליחים נאמנים לרוח המדהימה שלו ושידעו להמשיך את הדרך המאד מפוכחת שסלל בעבורנו”.

“הוא האמין בהשלמה”
לאורך השנים נגעה יצירתו של אונו, שהפכה לפילוסופיית חיים, ברבים. מכל קצות העולם עלו לרגל לסטודיו שלו ביוקוהמה. עדית הרמן, ממייסדי קבוצת התיאטרון “קליפה”, פגשה את אונו לראשונה בשנת 2003 ביפן. “זה היה מפגש מעניין, אולי דווקא כיוון שאנחנו באים מזרם שמנוגד לבוטו של אונו, ומכאן התפתח בינינו קשר ודיאלוג מאתגר”, אומרת הרמן.

“הוא האמין בבוטו לבן, שנוגע בחיים בעדינות. אנחנו האמנו בצד היותר פיזי של הבוטו, שמדבר על הרס הגוף והחורבן שלו. זה קשור מן הסתם לפערי הגילאים בינינו ולשלבים שונים מאד בחיים שבהם עמדנו. אז, הייתי טיפשה ולא הבנתי שהוא רוקד את חייו. אדם בן יותר מ-90 נמצא בשלב של קבלה. אנחנו היינו במקום שעדיין מורד, בועט, מתנגד”.

הרמן מספרת על אחד המפגשים בסטודיו בו אונו היה ישוב על כסא גלגלים, כשברקע התנגן שיר של אלביס פרסלי. “ככל שהזדקן, הוא האמין שכל רגע בחיים שלו זה בוטו. המאבק בזקנה הפך לפרפורמנס וזה יצר סביבו מקדש. אנשים תעדו כל רגע בחייו והתייחסו לכל רגע כמופע. זה הפחיד אותי”, היא אומרת, “אני לא משוכנעת שתהליך גסיסה הוא ריקוד אחד ארוך”.

“שלא יהפכו את הבוטו למקדש לזכרו”
בעקבות מותו, הרמן טוענת כי משהו במסורת הבוטו יצטרך להשתנות. “אם לא יזרום דם חדש וכל מה שיישאר זה חיקוי של המאסטרים הגדולים, זו תהפוך לאמנות מתה שאין לה הרבה סיכוי. אני מאד מקווה שלא יהפכו את הבוטו למקדש לזכרו של אונו כי זה ישים את התנועה בפורמלין”.

אייקו הוזו, צלם שתיעד את המאסטר במשך חצי מאה, ספד לו בעיתונות היפנית: “הוא ביטא בו זמנית כוח וטוב לב בעבודותיו. הוא הביא תקווה באמצעות הריקוד. איבדנו תכשיט יקר”. מנהיג להקת המחול “דייראקודאקאן” מטוקיו, אקאג’י מארו, הגדיר את אונו כרקדן נפלא ויוצא דופן. “הוא לימד אותנו שהקיום הוא מצב עדין של חוסר קיום. מי ייתן והוא ימשיך לשפוך אור כשומרם הרוחני של כל רקדני הבוטו”.
.
.
.
.
.
.
source: 100daumnet

1906. 10. 27 일본 하코다테[函館]~ 2010. 6. 1 요코하마[橫浜].
일본의 전통무용인 부토[舞踏]를 이끌어온 일본의 대표적인 공연예술가.
부토는 전통무용의 동작에서 벗어나서 원시적이며 흉물스럽고 비뚤어진 것을 추구한 일본의 무용극 운동이다. 오노와 히지카타 다쓰미[土方巽]는 1950년대에 어둠의 춤(dance of darkness)을 창립해 유명세를 얻었다. 두 사람은 1959~66년에 작품활동을 함께 했다. 이 작품들은 프랑스 극작가 장 주네, 시인 로트레아몽 백작, 일본의 소설가 미시마 유키오[三島由紀夫]에게서 영감을 받았다. 대개 여장을 한 채 공연하면서 오노는 전쟁포로로 지냈던 때를 포함하여 일본 군대에서 9년 동안 복무한 시절의 소름끼쳤던 체험을 보여주었다. 〈해파리 춤 Jellyfish Dance〉(1950년대)에서 오노는 전투대원들이 묻힌 바다에 해파리가 떠다니는 것을 보았던 경험을 표현했다. 1980년대 들어 그는 국제적으로 명성을 얻기 시작했다. 이 당시 그의 주요 작품들로는 아들 오노 요시토[大野慶人]와 함께 공연한 〈수련 Water Lilies〉과 〈천국에 있는 길, 지상에 있는 길 The Road in Heaven, the Road in Earth〉을 비롯해 〈아르헨티나 찬가 Admiring La Argentina〉와 〈나의 어머니 My Mother〉 등이 있다. 오노의 공연은 나이 100세를 넘어서도 계속되었다. 몸이 쇠약하여 동작은 제한되었으나 두 손이나 팔다리만을 사용하여 기는 동작으로 공연을 계속했다.