فيليب الزجاج
菲利普·格拉斯
פיליפ גלאס
フィリップ·グラス
필립 글래스
Филип Гласс

symphony 9

source: variety

Philip Glass’s Ninth Symphony was played on the West Coast for the first time Thursday night with a celebrated fellow graduate from the minimalist school, John Adams, leading the co-commissioning Los Angeles Philharmonic.

The idea of a Ninth Symphony – a magnum opus and culmination of a symphonic career – has obsessed composers, starting with Beethoven, up to the present day. Even onetime renegade Philip Glass has not been immune to the legend. When that number came up in his proliferating output recently, he seemed compelled to reach for something extra, a grand symphonic statement – and since then, we hear, he has raced ahead and completed a Tenth Symphony. But first things first; Glass’s Ninth Symphony was played on the West Coast for the first time Thursday night with a celebrated fellow graduate from the minimalist school, John Adams, leading the co-commissioning Los Angeles Philharmonic.

This being 2012, the Glass Ninth has already made some noise on the Web. The world premiere performance led by Dennis Russell Davies on New Years’ Day was released exclusively on iTunes on Glass’s 75th birthday (Jan. 31) and promptly became a best-seller (the physical edition is now out on Glass’s Orange Mountain Music label).

The 50-minute-plus Ninth is not Glass’s biggest symphony – that would be the 97-minute, choral Fifth – but it is one of his more imposing pieces, three sprawling movements for a very large symphony orchestra. Anyone seeking a stylistic breakthrough will not find it here, for Glass sticks resolutely with the obsessively repeating arpeggios, motorized rhythms, brooding minor-key passages, occasional touches of South Asian-influenced percussion, and the other trademarks that he recycles from piece to piece.

What does come through most powerfully is a hard-won sense of assurance and command – the way Glass patiently gathers and builds his forces into massive waves of symphonic sound, occasionally letting fly a few ravishing harmonies, before they subside. One was reminded of Bruckner’s symphonies – which also use repetition to build mighty structures – but Glass’s own sound and style was always front and center, and Disney Hall’s transparent acoustics were a big help in clarifying the textures.

Thursday night was also an occasion for Adams to lead his own Violin Concerto, which of all the violin concertos of the last 25 years or so stands the best chance of winning a permanent place in the repertoire. Despite being eight months pregnant, violinist Leila Josefowicz tossed off the concerto from memory with plenty of fire, fancy and her own characterful nuances, while Adams produced a light, breezy flavor with heightened awareness of the colors from the two synthesizer parts.

As a prelude, Adams led a bracingly astringent rendition of the Estonian minimalist Arvo Pärt’s wonderful, aching, all-too-brief “Cantus in Memory of Benjamin Britten” – his breakthrough work to the West – seemingly pulling the notes physically from out of the Philharmonic strings.
.
.
.
.
.
.
source: abtorg

Born in Baltimore, Maryland on January 31, 1937, Philip Glass discovered music through the records his father’s radio repair shop carried, in addition to servicing radios. Glass rapidly became familiar with Beethoven quartets, Schubert sonatas, Shostakovitch symphonies and other music then considered “offbeat.’’ It was not until he was in his late teens that Glass encountered more ‘”standard’’ classics.

Glass’ formal training began at age six with music lessons. At age eight, he took up the flute but by fifteen, the instrument’s limited range, as well as with what post-war Baltimore had to offer in terms of musical life, frustrated him. During his second year in high school, the University of Chicago accepted his application for admission. Glass moved to Chicago, supporting himself with part-time jobs waiting tables and loading airplanes at airports. He majored in mathematics and philosophy, and during off-hours practiced piano, concentrating on composers such as Ives and Webern.

At nineteen, Glass graduated from the University of Chicago and moved to New York City to attend The Juilliard School. During this time, he abandoned the 12-tone techniques he used in Chicago and explored the works of American composers like Aaron Copeland and William Schuman. Glass studied with Vincent Persichetti, Darius Milhaud and William Bergsma. Rejecting serialism, Glass gravitated to such maverick composers as Harry Partch, Charles Ives, Moondog, Henry Cowell and Virgil Thomson. In1960, he moved to Paris and spent two years of intensive study under Nadia Boulanger. It was in Paris that filmmaker Conrad Roods hired Glass to transcribe ragas by Ravi Shankar’s into western notation. During this process, Glass discovered the techniques of Indian music. After researching music in North Africa, India and the Himalayas, he applied these techniques to his own work.

By 1974, Glass had composed a large collection of new music for his performing group, The Philip Glass Ensemble, and music for the Mabou Mines Theater Company, co-founded by Glass. This period culminated in Music in Twelve Parts (1974), a three-hour summation of Glass’ new music, followed by the landmark opera, Einstein on the Beach (1976) —a five-hour epic created with Robert Wilson that is now seen as a landmark in 20th century music-theater. Glass then decided to make Einstein part of a trilogy, resulting in the creation of the operas Satyagraha (1982) and Akhenaton (1984). Over the years, Glass and Wilson worked on several other projects including Civil Wars (Rome) (1984), the fifth act of a multi-composer epic written for the 1984 Olympics; White Raven (1991), an opera commissioned by Portugal to celebrate its history of discovery and premiering at EXPO ‘98 in Lisbon and in 2001 at the Lincoln Center Festival; and Monsters of Grace (1998), a digital 3-D opera.

Beyond these landmark works, Glass’ repertoire spans the genres of opera, orchestra, chamber ensemble, dance, theater, and film and includes collaborations with a variety of distinctive contemporary artists. His operas include The Making of the Representative for Planet 8 (1986) and Marriages Between Zones Three, Four and Five (1997) with librettos written by Doris Lessing based on her novels; Hydrogen Jukebox (1990) with a libretto by Allen Ginsberg based on his poetry; The Voyage (1992), based on the explorations of Christopher Columbus with a libretto written by David Henry Hwang; The Fall of the House of Usher (1988), based on the Edgar Allen Poe short story with a libretto by Arthur Yorinks; and In the Penal Colony (2000), a musical theater work based on the short story by Franz Kafka with a libretto by Rudolf Wurlitzer. Glass’ most recent opera collaborations include Galileo Galilei (2002) with Mary Zimmerman and The Sound of a Voice (2003) with David Henry Hwang.

No less varied are Glass’ orchestral works. There are large-scale works for chorus and orchestra such as Itaipu (1989) and Symphony No. 5 (1999) a symphonic chorus based on texts from wisdom traditions throughout the world; Symphony No. 2 (1996) commissioned by the Brooklyn Philharmonic Orchestra, Symphony No. 3 (1996), Symphony No. 6 (Plutonian Ode) (2001), with text by Allen Ginsberg; and “Low’” and “Heroes” Symphonies (1992, 1997), both based on the music of David Bowie and Brian Eno. Glass also produced five string quartets as well as concertos for violin and orchestra, saxophone quartet and orchestra, two timpanists and orchestra, and harpsichord and orchestra. His Tirol Concerto for Piano and Orchestra (2000) premiered at the Klanspuren Festival in Tirol, Austria and his Concerto for Cello and Orchestra (2001), commissioned for Julian Lloyd Webber’s 50th birthday, premiered at the Beijing Festival.

Glass film scores include Godfrey Reggio’s trilogy Koyaanisqatsi (1983), Powaqqatsi (1987) and Naqoyqatsi (2002); Errol Morris’ The Thin Blue Line (1988), A Brief History of Time (1992) and The Fog of War (2003); Paul Shrader’s Mishima (1985); Bernard Rose’s Candyman (1992) and Bill Condon’s Candyman II (1996); and an original score, performed by Kronos Quartet for the re-release of the 1930 Dracula (2000) starring Bela Lagosi. Critically acclaimed film scores include Martin Scorsese’s Kundun (1997)– which won Glass the L. A. Critics Award, as well as the Academy and Golden Globe nominations for Best Original Score and original music for Peter Weir’s The Truman Show (1998), which won a Golden Globe Award for Best Score in 1999. Glass’ work for Stephen Daldry’s The Hours (2002) received Golden Globe, Grammy, and Academy Award nominations, along with winning the Anthony Asquith Award for Achievement in Film Music from the British Academy of Film and Television Arts. He also scored the thrillers Taking Lives and Secret Window in 2004.

Beyond the genres of opera, orchestra, and film scores, Glass also has a number of unclassifiable dance, theater, and recording works. Dance hybrids include In the Upper Room (1986), choreographed by Twyla Tharp, and A Descent into the Maelstrom (1986). Theater hybrids include The Photographer (1983), Mysteries and What’s so Funny? (1990), and 1000 Airplanes on the Roof (1988) with a libretto by David Henry Hwang and designs by Jerome Sirlin. Glass has also created a trilogy of musical theater pieces based on the films of Jean Cocteau, Orphée (1993), La Belle et La Bête (1994) and Les Enfants Terribles (1996). His hybrid recording projects include Passages (1991) with Ravi Shankar and Songs from Liquid Days (1986) with lyrics by David Byrne, Paul Simon, Laurie Anderson, and Suzanne Vega.

In 2003, Glass premiered the opera The Sound of a Voice with David Henry Hwang, created the score to Errol Morris’ Academy Award winning documentary The Fog of War, and released the CD Études for Piano Vol. I, No. 1-10 on the Orange Mountain Music label. Premieres for 2004 included the new work Orion, a collaboration between Glass and six other international artists opening in Athens as part of the cultural celebration of the 2004 Olympics in Greece. Glass also premiered his Piano Concerto No. 2, based on Lewis and Clark, with the Omaha Symphony Orchestra. Premieres in 2005 were his Symphony No. 7 with the National Symphony Orchestra and the opera Waiting for the Barbarians, based on the book by John Coetzee. Glass continues to regularly tour with Philip on Film, performing live with his ensemble to a series of new short films as well as classics like Koyaanisqatsi, Powaqqatsi, La Belle et La Bête, and Dracula.
.
.
.
.
.
.
source: blogcodaexde

Spätestens seit 2002 die Oper The Voyage und die Sinfonie No. 6 des US-amerikanische Komponisten Philip Glass (*1937) im österreichischen Linz ihr europäisches Debüt erfuhren, gibt es eine enge Verbindung zwischen Glass, der Stadt und ihrem Bruckner Orchester Linz mit seinem US-amerikanischen Dirigenten Dennis Russell Davies. Russell Davis hat mit dem Linzer Klangkörper auch die Sinfonien Nos. 7 und 8 für das Glass-eigene Label Orange Mountain Music aufgenommen und sich damit als der ‘Haus- und Hof-Dirigent’ für Glass’ sinfonische Musik bewährt.

Glass erklärte die enge Zusammenarbeit mit den Linzern in einem Interview so:

»Als ich das erste Mal nach Österreich kam, glaubte ich, dass die amerikanischen Orchester die besten seien, um meine Musik zu spielen. Aber dann habe ich das Bruckner Orchester gehört und dachte mir: Oh, das klingt jetzt aber anders. Sie bringen die Sensibilität einer anderen Kultur in die Musik, die dadurch eine andere Tiefe erhält. Das Bruckner Orchester hat ein erstaunliches Niveau und eine unglaubliche Konzentrationsfähigkeit. In den USA habe ich kein Orchester, mit dem ich so regelmäßig arbeite.«

Als (vorläufiger) Höhepunkt dieser künstlerischen Zusammenarbeit hat das Bruckner Orchester unter Russell Davis Philip Glass am 1. Januar 2012 neueste Sinfonie, seine Neunte (!) uraufgeführt. Das dreisätzige Werk entstand als gemeinsame Auftragsarbeit der Linzer und des Los Angeles Philharmonic Orchestra, das die Sinfonie vor einigen Wochen erstmalig an der US-amerikanischen Westküste aufführte. Die Aufnahmen, die während der Uraufführung in Linz entstanden, wurden vor einigen Wochen vorab bereits beim Download-Portal iTunes angeboten und sorgten für eine echte Überraschung: Nur wenige Stunden nach der Freigabe der Dateien beim Download-Portal rangierte die Einspielung auf Platz 1 der US-Klassik-Charts. Binnen weniger Wochen wurde das Album über 10.000 Mal heruntergeladen. So viel Aufmerksamkeit war selbst dem erfolgsverwöhnten Glass zuletzt nicht mehr zu Teil geworden.

Der Erfolg hat natürlich viele Gründe: Da wäre zum einen eine vollends überzeugende Neukomposition Glass, wie man sie schon lange nicht mehr gehört hat. Obwohl Philip Glass zuvor bereits acht weitere Sinfonien komponiert hat, würde man sich schwer damit tun, ihn als typischen Symphoniker zu bezeichnen. Bei seiner Neunten (oh, diese neunten Sinfonien scheinen immer etwas Besonderes sein zu müssen) ist es Glass gelungen, seinen typischen Minimal Music-Sound in ein dichtes Orchestergewand zu kleiden, das dennoch die bewegliche Leichtigkeit und rhythmische Akzentuierung seiner frühen Kammermusik-Werke beibehält.

Vieles von dem, was vom Komponisten in der Partitur mit Bedacht angelegt wurde, hätte auch zu einem repetitiven Klangbrei verkommen können, wenn es nicht Russell Davies und seinem überaus lebendigen Bruckner Orchester Linz gelungen wäre, die feinen, ineinander verwobenen Arpeggio-Strukturen mit der notwendigen Präzision und unüberhörbarem Engagement umzusetzen. Das Ergebnis klingt, gerade unterm Kopfhörer oder bei einer guten Stereoanlage, stellenweise geradezu überwältigend, so dass man, vor allem beim sich überschlagenden Finale, an den Namenspatron des Orchesters oder gar an den ersten großen Symphoniker mit einer bedeutenden Neunten denken mag. Und die nahezu bedrohlich leise dahinfließende Coda des letzten Satzes macht neugierig, auf das, was wohl als nächstes vom New Yorker Komponisten kommen mag.

Philip Glass intensivste Sinfonie seit langer Zeit, mit Präzision und pulsierender Energie vom Bruckner Orchester Linz unter Dennis Russell Davies eingespielt: Eine der besten Produktionen neuer Glass’scher Musik der letzten 20 Jahre. Die besondere CD, erschienen im Mai 2012.
.
.
.
.
.
.
.
source: bogotavivein

Philip Glass nació en 1937 en Baltimore, Maryland. Antes de ser reconocido como un gran pianista, Glass conducía un taxi en Nueva York mientras al mismo tiempo aprendía música en la escuela Julliard.

Ha sido uno de los compositores más influyentes de la última década debido a su estilo minimalista y post minimalista, aunque él mismo se denomina como clasicista.

Ha participado en diferentes colaboraciones en cine desde 1982 como en la película Koyaanisqatsi, y ha trabajado con grandes directores como Martin Scorcese y Woody Allen.

Su carrera inició en 1950 cuando hacía música de cámara con piano y guitarra. En ocasiones también interpretaba la flauta. En 1960 realizó diferentes conciertos para orquesta. En 1975, creó junto con un ensamble una de las óperas más representativas de su carrera llamada ‘Einstein on the Beach’.

En el año de 1980 compuso la banda sonora de la trilogía del director Godfrey Reggio, ‘Koyaanisqatsi’, ‘Powaqqatsi’ y ‘Naqoyqatsi’, la cual hizo parte también del repertorio de Glass y su ensamble en varios tours.

En 1997 trabajó en la musicalización de la película ‘Kundun’, del director Martin Scorcese, la cual le dio su primera nominación al premio Oscar. En 1999 ganó un Globo de Oro por la música de la película ‘The Truman Show’.

Seis años después lograría su segunda nominación al premio de la Academia con la música de la película ‘The Hours’.

En 2006 llegaría su tercera nominación al Óscar, con la película ‘Notes of a Scandal’.
.
.
.
.
.
.
.
source: livemusiccompany

Philip Glass, né le 31 janvier 1937 à Baltimore dans le Maryland, est un musicien et compositeur américain de musique classique contemporaine. Il est considéré comme l’un des compositeurs les plus influents de la fin du xxe siècle1,2,3,4,5. Il est, avec ses contemporains Terry Riley et Steve Reich, l’un des pionniers et l’un des représentants les plus éminents de la musique minimaliste, notamment de l’école répétitive6, et de la musique classique des États-Unis.

Si ses premières œuvres (jusqu’en 1974) sont typiquement répétitives et minimalistes, elles montreront, par la suite, une évolution stylistique7,8. Il préfèrera utiliser, pour les œuvres suivantes, l’expression « musique avec structures répétitives »9, indiquant que l’aspect répétitif n’est plus prépondérant. Ses dernières œuvres sont très éloignées du courant minimaliste et, actuellement, il se décrit lui-même comme un compositeur classique, rompu en harmonie et contrepoint, ayant étudié Jean Sébastien Bach, Ludwig van Beethoven et Franz Schubert10.

Il a composé des œuvres pour ensemble, des opéras, huit symphonies, huit concertos, des musiques de film et des œuvres pour soliste. Glass compte de nombreux amis parmi les artistes, écrivains, musiciens et chefs d’orchestre, dont Richard Serra, Chuck Close, Doris Lessing, Allen Ginsberg, Errol Morris, Bob Wilson, JoAnne Akalaitis, John Moran, les acteurs Bill Treacher et Peter Dean, Godfrey Reggio, Ravi Shankar, Linda Ronstadt, Paul Simon, David Bowie, Patti Smith, le chef d’orchestre Dennis Russell Davies, et le musicien Aphex Twin, qui ont tous collaboré avec lui. Parmi ses collaborateurs récents peuvent être cités ses amis de New York Leonard Cohen et Woody Allen.

Il a été nommé aux Oscars et aux Golden Globes dans la catégorie « meilleure musique », pour les films The Truman Show, The Hours et Chronique d’un scandale.
http://fr.wikipedia.org/wiki/Philip_Glass
Through his operas, his symphonies, his compositions for his own ensemble, and his wide-ranging collaborations with artists ranging from Twyla Tharp to Allen Ginsberg, Woody Allen to David Bowie, Philip Glass has had an extraordinary and unprecedented impact upon the musical and intellectual life of his times.

The operas – “Einstein on the Beach,” “Satyagraha,” “Akhnaten,” and “The Voyage,” among many others – play throughout the world’s leading houses, and rarely to an empty seat. Glass has written music for experimental theater and for Academy Award-winning motion pictures such as “The Hours” and Martin Scorsese’s “Kundun,” while “Koyaanisqatsi,” his initial filmic landscape with Godfrey Reggio and the Philip Glass Ensemble, may be the most radical and influential mating of sound and vision since “Fantasia.” His associations, personal and professional, with leading rock, pop and world music artists date back to the 1960s, including the beginning of his collaborative relationship with artist Robert Wilson. Indeed, Glass is the first composer to win a wide, multi-generational audience in the opera house, the concert hall, the dance world, in film and in popular music — simultaneously.

He was born in 1937 and grew up in Baltimore. He studied at the University of Chicago, the Juilliard School and in Aspen with Darius Milhaud. Finding himself dissatisfied with much of what then passed for modern music, he moved to Europe, where he studied with the legendary pedagogue Nadia Boulanger (who also taught Aaron Copland , Virgil Thomson and Quincy Jones) and worked closely with the sitar virtuoso and composer Ravi Shankar. He returned to New York in 1967 and formed the Philip Glass Ensemble – seven musicians playing keyboards and a variety of woodwinds, amplified and fed through a mixer.

The new musical style that Glass was evolving was eventually dubbed “minimalism.” Glass himself never liked the term and preferred to speak of himself as a composer of “music with repetitive structures.” Much of his early work was based on the extended reiteration of brief, elegant melodic fragments that wove in and out of an aural tapestry. Or, to put it another way, it immersed a listener in a sort of sonic weather that twists, turns, surrounds, develops.

There has been nothing “minimalist” about his output. In the past 25 years, Glass has composed more than twenty operas, large and small; eight symphonies (with others already on the way); two piano concertos and concertos for violin, piano, timpani, and saxophone quartet and orchestra; soundtracks to films ranging from new scores for the stylized classics of Jean Cocteau to Errol Morris’s documentary about former defense secretary Robert McNamara; string quartets; a growing body of work for solo piano and organ. He has collaborated with Paul Simon, Linda Ronstadt, Yo-Yo Ma, and Doris Lessing, among many others. He presents lectures, workshops, and solo keyboard performances around the world, and continues to appear regularly with the Philip Glass Ensemble.
.
.
.
.
.
.
source: baikebaidu

菲利普·格拉斯（Philip Glass），美国作曲家。创作融合了摇滚乐、非洲与印度音乐、西方古典音乐的元素，作品经常重复简短的旋律和节奏模式，同时加以缓慢渐进的变奏，被称为简约音乐，典型作品有《音乐的十二个部分》（1974年），著名作品有《北方的星》（1975年）、《玻璃工厂》（1982年）、歌剧《海滩上的爱因斯坦》（1976年）、《阿赫那吞》（1938年）。

菲利普·格拉斯

他的创作融合了摇滚乐、非洲与印度音乐、西方古典音乐的元素。他的作品经常重复简短的旋律和节奏模式，同
时加以缓慢渐进的变奏，被称为简约音乐。20世纪中期，格拉斯与史蒂夫·赖希、拉蒙特·扬、特里·赖利等美国作曲家开始创作这种风格的音乐。 《音乐的十二个部分》（1974年）是这一时期格拉斯的典型作品，全曲长四小时。他最著名的作品有《北方的星》（1975年）、《玻璃工厂》（1982年）、歌剧《海滩上的爱因斯坦》（1976年）（该剧以科学家阿尔伯特·爱因斯坦的生活为依据，与剧作家兼导演罗伯·特威尔逊共同完成）、《阿赫那吞》（1938年）（关于埃及法老和公元前14世纪的一位宗教改革家）。

生平

1937年1月31日，格拉斯生于马里兰州巴尔的摩，祖上是立陶宛犹太人，因为父亲开了一家音像店而从小对从贝多芬到肖斯塔科维奇的各个时期的古典音乐都有所涉猎，后来就读于朱利亚音乐学院，又赴巴黎受教于娜迪亚·布朗热。后来与印度音乐家拉维·香卡合作后对非西方音乐发生了浓厚兴趣，并独立发展出了自己的简约主义风格。他的音乐创作往往涉及世界各地的不同文化。在谈到自己的信仰时，格拉斯曾说自己是“犹太-道教-印度-托尔特克-佛教徒”。1967年格拉斯定居纽约，次年组建菲利普·格拉斯合唱团，演出作品时采用音响放大设备。格拉斯还经常演奏电子键盘乐器。

音乐风格及创作

格拉斯的作品类型多样，创作时经常与舞蹈、电影、戏剧界艺术家合作。《内战：树倒下后最容易丈量》（1983年）就是融会各路艺术家智慧的力作。这部剧作长达12小时，第五幕和最后一幕由格拉斯谱曲。格拉斯曾分别与编舞家露莘达·蔡尔德、杰洛姆·罗宾斯合作了《海滩上的爱因斯坦》和《玻璃碎片》（1983年），与导演玛丽·齐默曼合作了歌剧《伽利略·伽利莱》（2001年）（根据意大利天文学家伽利略的生平创作）。
格拉斯的几部歌剧还常以古今中外的社会、政治事件为主题，如《真理坚固》（1980年）爬梳了印度自由斗士穆罕达斯·卡拉姆昌德·甘地的早年生活和他的非暴力变革活动。此外还有《摄影师》（1982年）、《动荡时代的歌》（1986年）、《第八号行星代表的产生》（1988年）、《氢自动点唱机》（1990年）、《航
行》（1992年）（纪念克里斯多夫·哥伦布发现新大陆）、《美女与野兽》（1994年）、《第三、四、五区域间的联姻》（1997年）、《第五交响曲》（1999年）。很多评论家认为他的《等待野蛮人》（2005年）是在批评2003年的伊拉克战争。但格拉斯不认可这种说法，他让观众自己去判断，自己去“考虑生活中什么是善、什么是恶”。《阿波麦托克斯》（2007年）主要讲述了美国内战（1861-1865年）的最后阶段及其战争结束后的那段时期。
以法国作家、导演让·科克托的电影为蓝本，格拉斯创作了歌剧《奥菲欧》（1993年）、《美女与野兽》（1994年）和《可怕的孩子们》（1996年）。他还为实验性纪录片“生活三部曲”谱曲，包括《失衡生活》（1982年）、《变形的生活》（1987年）、《战争生活》（2002年）。
电影《三岛由纪夫》（1984年）、《楚门的世界》（1998年）、《时时刻刻》（2002年）、《魔术师》（2006年）都是格拉斯作的曲。此外他还创作有钢琴曲、一部小提琴协奏曲、八部交响乐和组歌《相思曲》（2007年）（以加拿大作家伦纳德·科恩的诗作为根据）。
.
.
.
.
.
.
.
source: epochtimescoil

אל המוסיקה של פיליפ גלאס הגעתי באופן חוויתי. כמעט שלא ידעתי דבר על חייו, וכמו באמנות ובמוסיקה בפרט, בעוד אתה מנסה להגיע למילים משהו מזה הולך לאיבוד… בתוך מכלול רחב וחסר גבולות. פיליפ גלאס לא שייך לשום ז’אנר מסוים, הוא מוסיקאי בפני עצמו.
למרות שכתבו רבות על פיליפ גלאס (שממשיך ליצור בכל רגע…) רציתי לבוא מתוך מקום אחר… אחר לחלוטין. החוויות שעברתי תוך כדי הכתיבה אודותיו היו דינאמיות, פעמים הרגשתי איך מצליחה המוסיקה להיכנס בזכות אל תוך הנימים הדקיקים ולחלחל פנימה לתוך גופי, פורטת על כל תו בנפרד ומאגדת אותם יחדיו, פעמים פשוט שתקתי… כי אי אפשר אחרת.

המוסיקה של פיליפ גלאס נעשית מתוך בחירה ותפיסה מרחבית ויוצרת מעין זרם של מודעות. היצירות הן לעיתים נייטראליות וזורמות עם המוסיקה, והיא כמו מתאימה לכל התקופות – הולכת קדימה ואחורה, בוחנת, משתהה ופתאום נוסקת בבת אחת… חסרת גבולות ומשחקת עם הזמן.

האסתטיקה והפתיחות הקיימות ביצירותיו ומן הסתם גם בחייו מתבטאות במוסיקה שנוגעת באלמנטים קלאסיים עד טיבטים. בסרטו של מרטין סוקרסזה “”kundu, סרט המספר על חייו של הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו, הולחנה מוסיקה של פיליפ גלאס.

בפס הקול המוסיקלי של הסרט ניתן להבחין באפיונים המחזוריים הידועים של פיליפ גלאס: כלי מיתר מהירים, שכלתנות קדחתנית, רגש מזוכך עד כי מופשטות, חליל אצילי, תופים ומוטיבים טיבטיים, צופרים, חצוצרות ומצלתיים, וברקע ניתן לשמוע את נזירי גיווטו המפורסמים.

כל זרימה בחייו מתבטאת ונטמעת ביצירותיו המוסיקליות. לעיתים ניתן לשמוע יצירה לפסנתר ואפשר להרגיש איך בנגיעה אחת הוא מצליח לעבור בין התקופות, איך לכל צליל יש נפח ומשקל והמוסיקה כמו נכנסת בחשאי פנימה אל תוכך ומתפוגגת החוצה.

לגלאס כידוע יש השפעה מרובה על מוסיקה מעגלית (לופים) שבחלקם ניתן לשמוע מינימליסטיות עד לספרטניות מוסיקלית יפנית. מקצבים נפרדים אט-אט וכמו פזל הופכים לאחד שלם.

ביצירותיו חשתי רגישות וגאונות מדהימה. איך בעזרת כוח רצון ובחירה מודעת הוא ממשיך בחיפוש מתמיד אחר מחוזות מוסיקליים.

גלאס הוא מהראשונים שהצליחו לגשר ביצירותיהם בין תרבויות. המפגש שלו עם שפות ודתות נוגע ופורץ גבולות, עובר בין המדיומים השונים כמו קליידסקופ מוסיקלי. אחד מהמפגשים האלו הוא בין ראווי שנקר לבין פיליפ גלאס. בהאזנה לשילוב של השניים רגש אופטימי מלווה אותי.איך בכמה סולמות, וככל שאתה מוותר על עשייה אנוכית ומשתלב אל תוך מקום של שיתוף, קורה משהו מקסים ושם הם מצליחים להעביר את החיבור. חיבור של מזרח ומערב…

ביוגרפיה
– פיליפ גלאס גלאס נולד בבולטימור ב-1927. בגיל 8 החל לנגן על חליל, ובגיל 15 התקבל לאוניברסיטת שיקגו ולמד פילוסופיה. הוא למד בהדרכתה האישית של נדיה בולנג’ר ופריצת הדרך האומנותית הייתה עם ראווי שנקר. החיבור עם שנקר נתן לו השראה להתחיל עם פארזות במקום תווים הכוללים הרמוניה וקצב. במסעותיו הוא טייל בטרמפים לכל רוחבי אפריקה הצפונית והודו. בשנת 1967 החל גלאס בהלחנה בסגנון המוסיקה המינימליסטית הייחודית לו המורכבת מחזרות פונטיות של מוסיקה מעגלית, וממנה השתלב בהרכבים. ב- 1976 החל ביצירת המופת “אינשטיין און דה ביץ” (Einstein on the beach) שבעקבותיה באו הופעות באופרה ובבית האופרה המטרופוליטני בניו יורק. גלאס התמקד בעיקר בפרויקטים תיאטרליים ובשנת 1980 הציג את “satyarha” – פרוטרוט על חייו של מהטמה גנדי. במקביל נהנה גלאס מקריירה כאומן הקלטות, ועבד עם מוסיקאים שונים, אחד מהם היה דיויד ביירון ויותר מאוחר עבד גם עם פול סיימון, לורי אנדרסון וסוזן ווגה. אחד החיבורים שהתלוו אל פיליפ גלאס היה סטיב רייך. במקביל הלחין גלאס פסי קול למגוון של סרטים, מ”הנבואה” ועד גרסאות קלאסיות של דייויד בואי, בריאן אינו, ראווי שנקר ועוד. בין הדברים האחרונים שהלחין היא האופרה שנקראת “אפו מאטוקס”, בה המוסיקה אישית יותר ומסתמכת על זיכרונות ילדות מתקופת מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות השישים יצא פיליפ גלאס להודו ונחשף אל גולים טיבטיים ואל הצד הרוחני, שם נטמעו האלמנטים המוסיקליים של טיבט אל תוך יצירותיו. ביצירות אלה היה דגש על צד הרמוני במוסיקה שיצר.
גלאס מתעניין במסע פנימי ורוחני: “הבודהיזם נטמע בתוכי ולעיתים האפקט היה יותר ישיר מהמוסיקה. הטיבטים שביליתי במחיצתם עודדו אותי להתמקד בצד המוסיקלי… מבחינתם זה היה מעין סוג של תרגול, החיבור הרוחני והטמעתו בתוך המציאות והניתוק הוא מעין אשליה…” מספר פיליפ גלאס.

גלאס הוא מלחין פורה ולא אתפלא אם תוך כדי כתיבת שורות אלה מתפתחים מגוונים נוספים של יצירות חדשות,זוהי נגיעה קלה מתוך מכלול רחב על איש רב השפעה.
.
.
.
.
.
.
.
source: uxdso

현대음악에서 가장 중요한 인물 중 하나인 미니멀리즘(Minimalism) 음악의 대가 필립 글래스(Phillip Glass)를 통해 그가 어떻게 단순함을 표현했는지 살펴보려 합니다.

필립 글래스는 1937년에 미국 메릴랜드주 볼티모어에서 태어났습니다. 그는 시카고대에서 수학과 철학을 전공했으나, 졸업 이후에는 음악에 관한 관심으로 뉴욕으로 건너가 줄리아드 음대에서 작곡을 공부합니다. 1950년대 말부터 본격적인 전위 음악 활동을 시작하는데, 그 범위가 오페라, 연극, 댄스, 영화 등으로 매우 넓습니다.

행위 예술가이자 연출자인 로버트 윌슨과 함께 작업한 오페라 ‘해변의 아인슈타인(Einstein on the beach, 1976)’은 그의 대표작이자 미니멀리즘 음악으로서 현대음악극 중 가장 혁신적인 작품으로 불리기도 합니다. 이 오페라는 기존과는 구성방식 자체가 다른데, 스토리가 시간대별로 흘러가는 것이 아니라 중요 주제를 골라 그에 맞는 이미지를 연출하여 무려 5시간 동안 공연하는 작품입니다. 또한, 백남준의 월드 미디어쇼 ‘굿모닝 미스터 오웰(1984)’에 참여를 통해 우리나라에 처음 소개되어 뜨거운 관심을 받기도 했습니다.

최근에는 영화 음악으로 작업의 영역을 넓히고 있습니다. 우리에게 익숙한 작품으로는 영화 ‘디 아워스(The Hours)’, ‘일루셔니스트’ 등이 있으며, 달라이라마에 관한 영화 쿤둔(Kundun, 1997)으로 아카데미 어워드 후보에 오르기도 했습니다.

영화 디 아워스(The Hours)에서 필립 글래스의 음악은 화면 안에 탁자나 액자처럼 영화의 일부분으로 자연스럽게 인물들 속으로 녹아들어 갑니다. 그러나 이 단순한 선율이 반복되고, 미묘하게 변화하면서 깊어지는 선율은 인물들의 섬세한 감정선을 따라가며 점점 커져가는 불안감과 긴장감을 극적으로 전달하고 있습니다.

이전 시대의 음악이 다양한 악기와 화성, 복잡한 구성 등을 통해 의미와 감정을 표현하려고 했다면, 필립 글래스의 방법은 작곡의 가장 작은 단위라 볼 수 있는 마디를 만들어 낸 후 그 마디를 기본 틀로 동기와 악절을 거치면서 이를 확장하거나 약간 비틀어 스토리를 만들고 주제를 전달합니다.

글래스의 작품은 단순한 음표들로 먼저 시작되지만, 그 음표들은 미묘하게 변화하고 충돌하기도 하며, 다른 선율과 분위기를 가져오면서 때로는 얕은 물가를 가기도 하고 파도가 일렁이는 깊은 바닷속으로 같은 분위기를 내기도 합니다. 전체적으로는 일정한 박자와 중역대의 소리로서 이 모든 것을 하나로 묶어주고 있습니다.

미니멀리즘의 경우 크게 두 가지 기본 원칙을 가진다고 합니다. 첫째, 단순화, 둘째는 반복입니다.
단순화란 비교적 짧고 간단한 기본 재료를 핵심 요소로 두고 나머지 요소는 걷어냄으로써 주제를 강조하는 것을 말합니다. 화성적으로도 간단하고 이해하기도 쉽습니다. 이런 이유로 최근의 대중음악과 유사하게 느껴지기도 하는데, 실제로 사전 정보 없이 글래스의 음악을 접하는 사람은 흔히 테크노 음악으로 이해하기도 합니다.
반복은 단순화된 주제를 무한정 반복하는 것을 말함인데 단순 반복이 아니라 서서히 점차 변화하는 것을 말합니다.

한 시대를 지배하는 양식(Style)는 한 가지 장르에서 뿐만이 아니라 음악, 미술, 문학, 건축 등의 분야로 퍼져 나가기 마련인데요. 미니멀리즘 역시 마찬가지입니다.
미술 분야에서 미니멀리즘을 잘 표현한 작가로는 프랭크 스텔라(Frank Stella)와 도널드 쥬드(Donald Judd)가 잘 알려져 있습니다.
.
.
.
.
.
.
source: classic-onlineru

Филипп Гласс родился 31 января !931г. в Чикаго. Музыкой начал заниматься с 6-ти лет.Играл на скрипке, флейте, фортепиано. В 19 лет Филипп поступает в университет ( математический и философский факультеты) и проходит обучение в Джульярдской музыкальной школе.
Позже Гласс уезжает в Париж, где занимается у известного педагога Нади Буланже. В это же время ему поступает предложение адаптировать музыку Рави Шанкара для использования её в фильме. Филипп увлёкся этой интересной работой, познакомился и подружился с индийским музыкантом. Сотворчество двух оригинальных мастеров явило миру необычную, совершенно новую музыку. Африкано-индийские музыкальные тенденции прочно вошли в сознание Гласса . Филиппом были предприняты экспедиции в Индию, Гималаи, Северную Африку. Изученные местные музыкальные традиции нашли соответствующее отражение в творчестве Гласса. По возвращении пишутся первые произведения, открывающие период чистого минимализма . В 1967г. состоялось знакомство с индийским исполнителем А.Ракхой. В 1968г. Филипп Гласс организует группу, которая исполняет написанную им необычную музыку `чистого звука`.
С 1975 г. Гласс пишет свои минималистические оперы, посвящённые знаменитым личностям (Первая среди них `Энштейн…`) . Записанные Глассом альбомы делают честь маэстро(North Star, 1977г., Dances Nos 1&2, 1979г., Glassworks, 1982г.) . Его имя становится известным и популярным, композитору дают заказы на на сочинение опер известные театры: `Satyagrakha`(Нидерландская опера,1985г.), `Akhnaten`(оперный театр г.Штутгарта, 1987г.).
Гласс становится модным композитором, он пишет музыку к фильмам, балетным и театральным постановкам.( )
Крупнейшие залы мира приветствуют выступление на своих площадках Гласса и его ансамбля. Филипп Гласс и его музыка удостоились особой чести, будучи исполнены на летнем фестивале симфоническим оркестром Филадельфии, чередуясь с произведениями Рихарда Вагнера.
Плодотворным было сотрудничество с известным рок- поэтом Дэвидом Бирном.
Записывая свою музыку, Филипп Гласс старается использовать передовые технологии. Активно помогает композитору в этом звуковой дизайнер Курт Мункачи.
Гласс и с его неповторимым творчеством стали одними из героев фильма английского режиссёра П.Гринуэй `Четыре американских композитора`, где также рассказывается о Роберте Эшли, Джоне Кейде и Мередит Монк.
1983 год вошёл в историю творчества композитора популярностью его саундтрека к фильму-трилогии режиссёра Годфри Реджера `Коянискацци`, `Повакацци`, Накойкацци`. Известность и популярность принесли Филиппу созданные им звуковые дорожки к фильмам : `Иллюзионист`, `Часы`, `Кэндимен`, `Шоу Трумена`.
Музыка, написанная для церемонии открытия Олимпийских игр в Лос-Анджелесе 1984г., добавила славы своему автору.
Некоторые рок-исполнители формировались как певцы под непосредственным влиянием Гласса. Это Дэвид Бирн, Дэвид Боуи, Брайан Ино, Роберт Фрипп. Произошло взаимообогащение арт-рока и инструментального арсенала композитора.
90-е годы также богаты оперным урожаем. Благотворно сказалось на творчестве Филиппа Гласса сотрудничество с Дорис Лессинг и Аланом Гринсбергом. Совместно с Брайаном Ино композитор создаёт новый переработанный вариант `Low`, вышедший ранее у Дэвида Боуи.
В 2001 г. Гласс пишет оперу на сюжет рассказа Франца Кафки `В Исправительной колонии`.
Знатоки музыки и исследователи его творчества смело ставят Филиппа Гласса в один ряд с композиторами А. Шнитке, С.Губайдулиной, Стивом Райхом как классика современной симфонической музыки.