张大力
זאנג דאלי
張ダリ
Чжан Дали

source: museumicporg

Zhang Dali, Demolition: World Financial Center, Beijing (1998). Zhang Dali’s work traces the course of Beijing’s massive urban transformation of the past decade. Identifying buildings that are scheduled for demolition, he spray paints graffiti-style heads on their walls and later uses a chisel to knock out a similarly shaped void. The photographs that he makes of these scenes emphasize the dramatic contrast between the vanishing and the emerging architecture of the Chinese capital.
.
.
.
.
.
.
.
.
source: chinatownconnection

Zhang Dali was born on 1963 and Born in Harbin, China. Zhang Dali has portrayed 100 immigrant workers in life-size resin sculptures of various postures, with a designated number, the artist’s signature and the work’s title “Chinese Offspring” tattooed onto each of their bodies. They are often hung upside down, indicating the uncertainty of their life and their powerlessness in changing their own fates.

According to the artist, immigrant workers who have traveled from the rural areas all over China to earn a living in construction sites in Chinese cities, are the most important members of the Chinese race, who are shaping our physical reality. Yet, they are the faceless crowd who live at the bottom of our society. To cast them in resin is a way to recognize their existence and contribution as well as to capture a fast-changing point of time in the Chinese society. From 2003 to 2005, Zhang has portrayed 100 immigrant workers in life-size resin sculptures of various postures, with a designated number, the artist’s signature and the work’s title “Chinese Offspring” tattooed onto each of their bodies. They are often hung upside down, indicating the uncertainty of their life and their powerlessness in changing their own fates.You wouldn’t notice them in a Western city because the simple drawings would be quickly sprayed over with graffiti done by thousands of other lay abouts, vandals,artists and political groups.

But Beijing has almost no graffiti and the heads compete for space only with notices telling you not to park in front of gates or dump garbage, advertisements for venereal disease remedies and the ubiquitous Chinese character – chai, indicating that the building is about to be demolished. In fact, many of 18K’s tags are intentionally placed right next to “chai” characters. Not only is graffiti painted onto walls that will soon be rubble unlikely to stir the police into action, 18K also has artistic reasons for associating his heads with condemned structures: the work is an attempt to engage in a dialogue with Beijing, a city where buildings come down faster than they did in wartime Berlin and London.In the late 1980s, 18K was the first artist to move to the village near Yuanmingyuan that later became a thriving colony of artists and bohemians until it was closed by Beijing authorities in the early 1990s. In 1988, 18K was one of several artists featured in independent filmmaker Wu Wenguang’s Bumming in Beijing (Liulang Beijin).

Conclusions: Zhang Dali has portrayed 100 immigrant workers in life-size resin sculptures of various postures, with a designated number, the artist’s signature and the work’s title “Chinese Offspring” tattooed onto each of their bodies.
.
.
.
.
.
.
.
source: rimbusblogblogspot

Zhang Dali est un des artistes Chinois les plus renommés, et son exposition de photos aux rencontres d’Arles est une des plus marquantes.
Mais Zhang Dali n’est pas seulement photographe, c’est plutôt un artiste éclectique, imprévisible, libre, dont le talent est dans ce renouvellement constant des moyens d’expression, des messages diffusés, dans des séries de travaux tous singuliers.

Il a commencé il y a une quinzaine d’années à taguer Pekin, au retour d’un exil en Italie (pour échapper à la répression de l’après Tien An men) qui lui avait révélé la puissance de cette expression sauvage. Dans la lignée de Keith Haring, il peint alors les murs des maisons vouées à la destruction (dont celle du journaliste Pierre Haski, quand il était en poste à Pékin).

Au début des années 2000, il est remarqué avec ses installation de sculptures en résine aux réalisme morbide, des personnages pendus par les pieds.

Nouvelle période, en 2007, avec des portraits sur fond de slogans de propagande en chinois.

En 2008, il est sélectionné pour l’exposition “Dior et les artistes Chinois” à la fondation Ullens à Pékin par Bernard Arnault, comme représentatif d’un des 20 artistes les plus créatifs de Chine.

Mais pendant ces années de travaux, il compile et archive les photos de la propagande. Un vrai travail d’enquête, à la recherche des originaux qu’il confronte aux retouches politiques, qui s’immiscent dans les moindres détails. Il les expose sous le titre “Re-Visioning History”, dans des confrontations lourdes de sens.

Un travail qui fait penser à de celui de l’archiviste, du photographe, et de l’historien par un citoyen engagé dans la vie de son pays. Une démarche originale pour un créateur, qui démonte les créations des étranges artistes (la qualité des trucages est si incroyable qu’elle en devient un art) du parti communiste chinois.

Bérénice Angremy, commissaire de l’exposition et amie de l’artiste, traduit ses propos :

Zhang Dali, dimanche à Arles, quand j’ai eu l’honneur de parler avec lui (sa fille faisait la traduction chinois-anglais) et de lui serrer la main. Il m’a même donné sa carte de visite.
Il est à noter que l’exposition de Zhang Dali crée des tensions en Chine, et le bureau culturel de Shanghai a exigé sa fermeture sous un prétexte fallacieux, comme le signalait Pierre Haski il y a un mois.
.
.
.
.
.
.
.
source: artsynl

Als je een lijst zou maken van China’s meest populaire hedendaagse kunstenaars, dan staat Zhang Dali daar zeker in. Zo stond hij onder andere op de cover van Time Magazine. Bekend om zijn street art (zijn zelfportret staat op duizenden gebouwen in Beijing), schilderijen en beelden.
.
.
.
.
.
.
.
source: grandmondeblogspot

O ciclo desenfreado de destruição e construção é o tema do trabalho de Zhang Dali. Regressado de Itália, onde viveu durante seis anos e onde viu os primeiros graffiti, chega a Beijing (Pequim) em 1995 e depara-se com a demolição acelerada do centro da cidade. Começa então a desenhar o seu perfil nas paredes das casas demolidas, sugerindo testemunhar o que se passa.

De 1995 a 1998 desenha mais de duzentos perfis e transforma essas ruínas em locais de arte, embora efémeros. Utiliza a fotografia para documentar a sua intervenção, e nos seus enquadramentos visualizamos através das ruínas as novas torres que caracterizam agora Beijing (Pequim). Para Zhang Dali, a monotonia deste estilo internacional irá afectar a forma de vida de cada um. Nas novas cidades, iguais a tantas outras no mundo, as relações humanas estão condenadas à degradação.A calamidade que ocorre nas cidades chinesas é tema recorrente.
Luo Yongjin de uma forma mais analítica condensa em várias fotografias diferentes momentos da construção, como se se tratasse de um diagrama. A montagem final dá origem a uma imagem monumental. Luo Yongjin, capta o drama do que está a acontecer em todas as cidades chinesas.
.
.
.
.
.
.
.
source: my-os

Si vous ne connaissez pas encore, je vous conseille les œuvres de Zhang Dali, artiste chinois qui pratique le graff d’une manière un peu spéciale.
Il a commencé en Italie, puis il est revenu en Chine, pour continuer son travail qui prend une tout autre dimension, le rythme des démolitions et des reconstructions étant absolument incroyable à Pékin.
.
.
.
.
.
.
.
source: izhsh

那个曾经躲着警察，四处作案的张大力，如今平静地坐在桌边，老练利索，似乎习惯了媒体的追问，也习惯了重述自己的创作。他甚至在与他人产生分歧时也颇有分寸地不忘大加赞扬一番。我差点就以为那个张大力被现实磨平了，圆滑了。但当我试探着盘问起他是否认为中国人没有自制力时，他却像被惊扰的狮子一般，义正言辞地说，“谁也没有资格这样说！”没错，张大力没变。他还是那个有点倔强、有点深沉、实在又时常激情洋溢的汉子。
艺术于张大力，不是无关痛痒的说笑怡情，不是虚伪地附庸风雅，也不是求名求利的工具。他是用艺术进行着精神追问。追问政策，追问社会，追问历史，追问自己。
“中国人又不是猪、不是狗，他们都是人，只要给他们好的教育，给他们独立思考的能力，我不相信他们不会为自己的利益思考。”很多人盲目地生活，看不到独立思考的价值，又或是没有勇气、没有能力说清楚。张大力不但发现了这个社会症结，而且用最有力的形式让所有人明白。
“越好的东西越是简单，越有力量。”张大力的艺术，不是为了装饰，不是为了满足少数人的生活习惯，而是作为社会进步的力量，而且，他那直白的，“连没受过教育的人都能看懂”的艺术，恰恰是最有说服力的。
对于张大力来说，没有不变的艺术风格和题材，只有不变的艺术态度。他未必是最具智慧的人生导师，却执着地、勇气十足地行使着这份职责，因为这个社会必须得有一些“引路的大雁”。艺术家就该保持敏锐的眼光
.
.
.
.
.
.
source: timefromwordpress

אמן חברתי עם אמירות חזקות על החברה בסין על האנשים העמלים, הפועלים להם הקדיש סדרה של פסלים, הציורים מסדרהAK-47 (DH4), 2007 באים לנסות ולהחזיר זהות אישית לאיש האנונימי , אחד האמנים היותר מעניינים שנתקלתי בחיפוש שלי , מיצר דימויים חזקים אפילו אם השפה היא מערבית אין בה את הבריחה מהמצב החברתי הקשה השורר בסין , כפי שראיתי אצל חלק מהאמנים עד עתה.

את צמיחה דור קאפטליסטים ואת הניכור הנוצר כתוצאה מהפער הנבנה כעת בין השכבות בסין הוא בוחר בפועלים פשוטים, כנושא שמעסיק אותו ומנסה להנציח אותם.לכל דמות יש כיתוב או גראפטי שמצוייר על גופה.

הוא עסק גם באמנות אורבנית , כולל גראפיטי ברחובות, אמנות רחוב. יליד חרבין 1963 כמעט בן גילי , כמעט.

הממשלה הסינית כפתה על הסביבה שינוי, השינוי הפיזי הבא לידי ביטוי בבניה מסיבית הביא לפגיעה באנשים שלא התחשבו בהם, הם הוזזו כמו חפצים ונעקרו מתוך חיי השכנות והחיים שהיו שלהם נעלמו , האמן חי ליד קבוצות של עובדים שעסקו בשינוי המציאות והתקרב אליהם בבייג’נג.

הסדרה בה הוא מנסה לאפשר זהות אישית לדמות אנונימית, כזו שנעקרה , הפרט מתוך הקבוצה שזהותו נמסה בתוך ההמון.

סדרת העבודות הללו העשויה מרזין מזכירה את העיר עם הדמויות של שושלת סין העיר הקבורה בה יש אלפי דמויות עשויות מחימר כמדומני של חיילים ואנשי חצרו של הקיסר.

,תלית הדמויות מהרגלים משתלשלות מזכירה עד מאד את קבוצת הבוטו, הסנקאי ג’וקו שמבוססת על מחול הבוטו , היא קבוצת תיאטרון ומחול שהביאה את תרבות הבוטו למערב, הם הופיעו גם בישראל ויצא לי לראות הופעה שלהם לפני כעשור ויותר , נדמה לי שהקבוצה פועלת עד היום, ועברה טרגדיות , תאונות בהן מתו המשתתפים. מצאתי מאמר ברשת על הבוטו אני מביא חלק ממנו לצערי המאמר ללא שם אבל הדברים כפי שרשומים נכונים ואיני יכול לתת את הקרדיט כי זה מופיע ללא כתובת. אבל אני מוצא שיש קשר חזק לאמנות הבוטו בעבודות הללו של זאנג דאלי.

הנושאים”אמני הבוטו עוסקים בתכנים שונים לחלוטין מן המחול היפני המסורתי ומנסים לשבור מסורות בימתיות עתיקות. הבוטו עוסק בצד האפל של המציאות, במעוות ובקמאי. מרבית היצירות עוסקות בעיוות גופני, במטמורפוזות של אדם-חיה שעוברים המשתתפים במהלך העבודה, ובשילוב ראשוני של אדם, חיה וחומרי טבע, לעתים באופנים ברוטאליים ולעתים באופנים ליריים ומעודנים. מופעי הבוטו מציגים ברובם תמונת מצב היוצרת אוירה של פולחן מרוחק וקדום, יחד עם עיסוק כמעט דתי בארוטיקה, באכזריות ובמזוכיזם.

שימוש באמצעים קיצוניים- שהות ארוכה ללא תנועה נראית לעין, התעללות בבעלי חיים, רחצת הגוף במלח, אכילת חול, תליית אדם במהופך לאורך זמן ותנועות אובססיביות וחוזרות על עצמן כמו נפילה או הטחת איברים, הם מעולם הדימויים העשיר הנועז והקיצוני של הבוטו, שנע בין הגרוטסקי והפיוטי ומעורר מעורבות רגשית עמוקה או סלידה חזקה אצל קהלים שונים “