toyo ito

تويو ايتو
伊东丰雄
טויו איטו
伊東豊雄
도요 이토

basilica palladiana

toyo ito basilica palladiana

source: nippon

مهندس معماري ياباني من مواليد ١٩٤١. حاصل على دبلوم في الهندسة المعمارية من جامعة طوكيو في عام ١٩٦٥. يعرف بإنشاء مدرسة العمارة المفهمومية والتي يتم فيها التعبير عن العالم الفيزيائي والافتراضي في الوقت ذاته، حيث يعتبر أحد أكثر المعماريين إبداعا في العالم. الإنجازات الرئيسية: سينداي ميدياتيك، بناء TOD في أوموتيساندو، مكتبة جامعة تاما للفنون الجميلة، ملعب كاوهسيونغ (تايوان)، متحف تويو ايتو للعمارة في مدينة إيماباري وغيرها من المشاريع والأعمال الأخرى. مشاريع تحت التنفيذ: دار أوبرا تايتشونغ متروبوليتان (تايوان)، غابة للجميع (مينا نو موري). حاز على الجائزة الأكاديمية اليابانية للهندسة المعمارية، الأسد الذهبي في البندقية، الميدالية الذهبية للمعهد الملكي للمهندسين المعماريين في المملكة المتحدة (RIBA)، جائزة أساهي، جائزة الأمير تاكاماتسو التذكارية للثقافة العالمية. كما حاز إيتو مؤخرا على جائزة بريتزكر وهي إحدى أهم جوائز العمارة في العام ٢٠١٣ (تسمى “جائزة نوبل للهندسة المعمارية”).
.
.
.
.
.
.
.
source: haaretzcoil

האדריכל היפני טויו איטו הוא חתן פרס הפריצקר לשנת 2013 – העיטור הבינלאומי הבכיר ביותר בתחום האדריכלות. הפרס, שמוענק אחת לשנה מאז 1979 על ידי קרן האייט, הוענק לאיטו, בן 71, על “גוף עבודות שמשלב חדשנות רעיונית עם בניינים נהדרים ואדריכלות יוצאת מן הכלל, במשך יותר מ-40 שנים”, כדברי ועדת השיפוט של הפרס.

הטקס הרשמי שבו יקבל איטו את הפרס יתקיים ב-29 במאי במוזיאון קנדי בבוסטון (יצירתו של האדריכל איי אם פיי, שזכה בפרס פריצקר לפני 30 שנים). איטו, שנחשב אחד המועמדים המובילים לפריצקר בעשור האחרון, יהיה לאדריכל היפני השישי שמקבל את הפרס היוקרתי, על סך 100 אלף דולרים.

הפרס יצטרף לשורה ארוכה של עיטורים שבהם זכה איטו, המנהל משרד עצמאי זה יותר מ-40 שנים. בין השאר קיבל ב-2010 את פרס הפרימיום אימפריאל – פרס בינלאומי בתחומי האמנות שמוענק בשם האקדמיה היפנית לאמנות. ב-2006 קיבל את מדליית הזהב של ארגון האדריכלים הבריטי (RIBA) וב-2002 את פרס אריה הזהב למפעל חיים של הביאנלה השמינית לאדריכלות בוונציה.

איטו, שנולד בסיאול להורים יפנים, סיים את לימודיו במחלקה לאדריכלות של אוניברסיטת טוקיו ב-1965. לאחר תקופת חונכות של שש שנים במשרדו של האדריכל קיונורי קיקוטקה, ממייסדי התנועה המטבוליסטית היפנית, פתח את משרדו העצמאי בטוקיו. מרבית עבודותיו הראשונות היו בתים פרטיים, בין הראשונים בהם “בית האלומיניום” – בית פרטי בפרברי טוקיו, העשוי מסגרת עץ מחופה ביריעות אלומיניום. בשנות ה-80 הסביר איטו כי הוא חיפש דרכים למחיקת המשמעות הקונוונציונלית של עבודותיו באמצעים מינימליסטיים – תוך פיתח אדריכלות קלילה, דמוית אוויר או רוח.

מבין עבודותיו המפורסמות ניתן למנות את המדיטק בעיר הנמל סנדאי שביפן, שהושלם ב-2001 וכרך את נושא המדיה עם האדריכלות הייחודית של הבניין – קומפלקס ספריות וגלריות. מבנה נוסף שאליו התייחס חבר השופטים של פריצקר הוא מבנה חברת הטקסטיל TOD, ולו חזית ייחודית דמוית ענפים לבנים וביניהם זכוכית, העוטפת אותו מארבעת צדדיו. עוד עיצב איטו, בין השאר, את הביתן של גלריית סרפנטין בלונדון לשנת 2002 – כבוד שזוכים לו אדריכלים מן השורה הראשונה.

בתגובה להודעה על הענקת הפרס אמר איטו: “אדריכלות קשורה באילוצים חברתיים שונים. אני תיכננתי אדריכלות מתוך מחשבה שיהיה אפשר לממש חללים נוחים יותר – אם נשתחרר מכל המגבלות, אפילו במעט. למרות זאת, כאשר בניין שלי הולך ומושלם – אני נעשה מודע עד כדי כאב לחוסר היכולת שלי, וזה מתגלגל לאנרגיה שמאתגרת אותי בפרויקט הבא. כנראה ההליך הזה חייב להמשיך ולחזור על עצמו גם בעתיד”.

פרס פריצקר מוענק בכל שנה לאדריכל שעבודתו ממחישה “שילוב של כישרון, חזון ומחויבות, שתרם באופן רציף ומשמעותי לאנושות ולסביבה הבנויה דרך אמנות האדריכלות”. בשנה שעברה הוענק הפרס לאדריכל הסיני ואנג שו, ושנה לפני כן לאדוארדו סוטו דה מורה – שלו יוענק פרס קרן וולף בירושלים במאי הקרוב. האדריכלים היפנים שזכו בפרס בשנים הקודמות הם קזויו סג’ימה וריו נישיזאווה (2010), טדאו אנדו (1995), פומיהיקו מאקי (1993) וקנזו טנגה (1987).
.
.
.
.
.
.
.
source: vitruvius

Nasceu em 1941. Graduou-se em arquitetura pela Universidade de Tóquio em 1965 e estabeleceu seu próprio escritório em 1971. Reconhece as influências de Kazuo Shinohara e Arata Isozaki em seu trabalho inicial, enfocado em termos de crítica social e considera, com ênfase, Le Corbusier como o arquiteto mais proeminente deste século e uma influência potente e inconsciente constante sobre ele.

Nos últimos anos seu trabalho se concentrou na realização de edifícios públicos (como o Museu de Shimosuwa, o edifício ITM em Matsuyama ou a Residência de Idosos em Yatsuhiro), realizando também experimentos líricos e interessantes como a “Torre dos ventos” ou “Habitação para a mulher nômade de Tóquio”, obras que entendemos como exercícios artísticos e científicos individuais, mas que devem ser vistos como trabalhos determinados pela experiência da Tóquio contemporânea – o conceito do efêmero, do nomadismo – que, com uma visão distinta estão também trabalhando outros arquitetos japoneses neste momento.
.
.
.
.
.
.
.
source: architecture

Significant recent projects by Toyo Ito include the Sendai Médiathèque, Sendai, Japan (2001), where Ito used a unique structure to compose fluid spaces with hardly any walls. The project has had an impact on young architects worldwide. Designing two temporary pavilions, the Brugge Pavilion (2002) in Belgium and the Serpentine Gallery Pavilion (2002) in London, Ito met the challenge to unify surface and structure.

In going beyond the purity of modernism, Toyo Ito is trying to find an architecture which reflects nature, emerging from autopoietic processes and organic geometries, to create joyful and pleasant spaces filled with life.

Toyo Ito has been an inspiration for generations of architects worldwide since his work started to receive international acclaim in the 1970s. For thirty years he has been a leading figure in architecture and I am delighted that he has accepted the Royal Gold Medal

Toyo Ito’s current work includes public and private projects throughout the world, including the Hôpital Cognacq-Jay in Paris, Relaxation Park in Torrevieja, Extension at the Fira de Barcelona, Montjuic-2 in Barcelona, and VivoCity in Singapore.

Toyo Ito is an honorary fellow of the American Institute of Architects and the Royal Institute of British Architects. He was awarded the 2000 The Arnold W. Brunner Memorial Prize in Architecture from the American Academy of Arts and Letters in 2000. In 2002, he received the World Architecture Award 2002 for the Best Building in Asia (Sendai Médiathèque) and the Golden Lion for Lifetime Achievement from the international jury of the 8th International Architecture Exhibition at the Venice Biennale. In 2003, he received an honorary diploma of the Architectural Association School of Architecture, London.
.
.
.
.
.
.
.
source: detaildesignonline

Toyo Ito was born in 1941 in what is now Seoul, South Korea. After leaving the Department of Architecture at Tokyo University in 1965, Ito joined the practice of Kiyonori Kikutake, a well-known architect who was a founding member of the Metabolist school. Metabolism was a movement that grew up in post-war Japan, and was characterised by architects who believed that a future urban society required architecture that was inherently flexible and extensible, capable of ‘organic’ growth. Although the ideas of modular buildings that can ‘grow’ does not feature greatly in Ito’s work, the future-looking architects obviously inspired Ito to develop his own ideas of architecture suitable for the digital age.

He left Kikutake’s studio in 1969, and in 1971 he formed his own, originally called ‘Urban Robot’ (this changed to ’Toyo Ito & Associates’ in 1979). His first building (a house in Kanagawa, Japan) was an unusual-shaped wooden construction, almost completely covered in aluminium panels. Whilst this was not particularly indicative of his later work, it showed the beginnings of his thoughts about ‘skins’ of a building, as well as about housing and other buildings for a modern age. The ideas were developed into his design for the PMT Building (Nagoya, 1978), which features a sinuous but fairly blank aluminium façade.

However, as his career progressed, the concepts of transparency and lightness began to be more important to him – the sheets of aluminium cladding became perforated, allowing his buildings at night to become ‘beacons’ to the surrounding area. This can be seen in his Tower of Winds (Yokahama 1986) and Okawabata River City 21 Town Gate, the so-called Egg of Winds (Tokyo 1991). In Ito’s eyes, the perforated skin of the tower acts as a `filter` that captures all the data from the air, and displays it in a form that we can sense – images are projected onto the skin and onto internal screens, which change with wind movements, temperature etc. In this way, Ito is attempting to create a harmony of nature and building. This idea was developed into his design for the Egg of Winds, which is more sculpture than architecture – during the day it floats as an alien grey blob between bland high-rise buildings, but at night video images flicker inside, which talk of the ephemeral nature of information today. These experiments led directly to his design for the Sendai Mediatheque, itself a ‘gatherer’ of information.

His housing projects have also greatly changed through his career, although the vein of continuity is the material used, namely aluminium – used prolifically in both his first house in Kanagawa, and his more recent ‘Aluminium House’ in Sakurajosui.

Ito continues to design buildings today – recent projects include ‘VivoCity’, a large shopping mall in Singapore, and the Library of Tama Art University, built in 2006 and 2007 respectively. He is also known in Japan for inspiring a younger generation of architects, such as Klein Dytham, Katsuya Fukushima and perhaps most notably Kazuyo Sejima, who with Ryue Nishizawa went on to found SANAA. Parallels can be drawn between the work of Ito and SANAA, for example their Dior Store in Tokyo develops themes of façade and thin floor plates in a very similar way to Ito’s Sendai Mediatheque. Whilst still at the design stage, his proposals for Taichung Opera House show a move towards more fluid, flowing structure, and suggest a link back to the Metabolist movement that he studied under.
.
.
.
.
.
.
.
source: nezumidumousseaufreefr

Toyo Ito est né à Séoul de parents japonais en 1941 ( politiquement correctes, certaines biographies indiquent “né au Japon” sans précision…)
Diplômé en architecture de l’Université de Tokyo en 1965

Dès sa sortie de l’université, de 1965 à 1969, Toyo Ito travailla chez Kiyonari Kikutake. Ce dernier est l’un des co-fondateurs du groupe Metabolist qui se développa dans les années 60. Pour faire face aux problèmes urbains causés par le développement chaotique des villes, ces architectes élaborèrent des hypothèses utopiques de mégastructures à l’échelle urbaine.

En 1971, Ito fonde sa propre agence, qu’il appellera URBOT (contraction de Urban Robot). A cette époque, les jeunes architectes n’avaient pas accès aux commandes publiques ni aux grands programmes de logements ; il ne leur restait que les maisons individuelles pour réfléchir aux problèmes fondamentaux de l’architecture. Cette expérience dans le domaine de l’architecture domestique marquera profondément son mode de pensée. En effet, l’intérêt qu’il porte à la ville reste encore centré sur la manière de vivre des gens, plus que sur la structure urbaine.

Il devra attendre 1978 pour réaliser son premier immeuble, le PMT Building à Nagoya. La même compagnie lui confiera d’autres projets un peu partout au Japon : à Fukuoka en 1979, puis à Osaka. C’est également en 1979 que son agence sera rebaptisée “Toyo Ito and Associates”.

Le Musée Municipal de Yatsushiro achevé en 1991 est la première commande publique de l’agence “Toyo Ito and Associates”.

En décembre 1997, le MoMA (Museum of Modern Art de New-York) lance un concours pour une réfection et un agrandissement du musée avec 18 600 m² supplémentaires. Parmi 10 projets présélectionnés, la direction du musée présélectionne celui de Toyo Ito, mais choisit finalement celui de l’autre japonais Yoshio Taniguchi.
Son style

Architecte de l’essentiel, il s’est toujours opposé à l’architecture monumentale, lui préférant la création d’espaces souples et malléables.

De son passage chez Kikutake, Ito retiendra l’imagination constructive. D’autres architectes de la génération précédente influenceront Toyo Ito. Parmi eux, Kazuo Shinohara, dont les espaces minimalistes et le traitement en blanc des intérieurs marqueront fortement Ito. Citons aussi Arata Isozaki qui, beaucoup plus que tout autre, a stimulé et encouragé les jeunes architectes venus sur la scène au cours des années 70. De ce maître de l’architecture de la fin de ce siècle, Ito retiendra la liberté de conception.

L’œuvre de Toyo Ito peut se diviser en trois périodes qui se succèdent et parfois se superposent.
La première période concerne l’architecture domestique dans laquelle Toyo Ito développe la métaphore du “Jardin de Lumière”, illustrée par la White U. Le terme de Jardin est utilisé par Ito pour montrer que ses projets sont foisonnants, changeants, même si un thème est perceptible comme il se serait par exemple dans un “Jardin exotique”
La seconde, intitulée le “Jardin des Vents” sera marquée par la Silver Hut. Elle est marquée par le caractère éphémère de ses réalisations.
La troisième, qu’Ito nomme le “Jardin des Puces Électronique”, aura pour archétype la Tour des Vents de Yokohama. Elle exploite au maximum les possibilités de l’électronique.

L’architecture actuelle de Ito réalise une synthèse globale de ces influences, symbolisée par la Médiathèque de Sendaï. La conception de ce projet doit beaucoup au talent de son associé Makoto Yokomizo qui fonde en 2000 un cabinet indépendant.

En mettant les techniques les plus novatrices au service de lignes architecturales épurées, Toyo Ito réussit à créer une impression de légèreté et de progrès mais aussi de fragilité et d’évolution.
.
.
.
.
.
.
.
source: awmagazinde

Toyo Ito zählt mit seinen konzeptionellen Bauwerken, die eine Verschmelzung von virtuellem und realem Raum darstellen, zu den einflussreichsten Architekten der Welt. Neben seinen architektonischen Werken entwirft er unter anderem auch Leuchten, Geschirr, Besteck, Möbel, Badarmaturen und Messestände. Nach dem erfolgreichen Abschluss seines Architekturstudiums im Jahre 1965 arbeitete Toyo Ito vier Jahre lang bei Kiyonori Kikutake Architects and Associates.
1971 gründete er sein erstes eigenes Büro Urbot (Urban Robot), das er acht Jahre später zu Toyo Ito & Associates, Architects umbenannte. Mit seinem Studio bietet Toyo Ito jungen, talentierten Architekten eine Plattform, um sich weiterzuentwickeln.
Seine wohl berühmtesten Werke sind das Wohnhaus White U, das er für seine verwitwete Schwester und ihre Kinder entwarf, sein eigenes Wohnhaus Silver Hut sowie der interaktive Tower of Winds und das Kulturzentrum Sendai Mediatheque, das eine normale sowie eine audio-visuelle Bibliothek, eine Kunstgallerie, ein Filmstudio und ein Café beherbergt.
.
.
.
.
.
.
.
source: wiredjp

日本の建築家である伊東豊雄が2013年のプリツカー賞を受賞した。プリツカー賞は建築分野で最も権威がある賞として「建築界のノーベル賞」と言われることもある。
40年以上にわたりさまざまな素材と表現形式に取り組んできた伊東氏は、すでに数々の受賞歴がある。2012年のヴェネチア・ビエンナーレでは日本館を設計し金獅子賞を受賞した。2006年には王立英国建築家協会のロイヤル・ゴールド・メダルを受賞。2010年には日本美術協会から高松宮殿下記念世界文化賞を贈られている
プリツカー賞の審査員たちは、次のように述べている。「伊東氏の表現形式は、ミニマリストにもパラメトリックな手法にも収まらない」
「その建物はこともなげに調和しているかのように見えるが、それは実は、自分の技に関する彼の深い知識と、建築のあらゆる側面を一緒に扱える彼の能力の所産なのだ」
「彼は、建築は人の物理的な要望だけではなく、人々の感覚にも報いなければならないと語ったことがある。2011年に日本を襲った地震で被災した人たちの、小さな共有スペースである『みんなの家』を支持する彼の仕事は、彼の社会的責任の感覚が端的に表れたものだ」

プリツカー賞を受賞する日本人は伊東氏が6人目だ。過去に丹下健三(1987年)、槇文彦(1993年)、安藤忠雄(1995年)、妹島(せじま)和世と西沢立衛(りゅうえ)(2010年)が受賞している。伊東氏は優れた教師でもあり、妹島氏と西沢氏は、伊東氏の教え子だ。